דג ליום הכיפורים

מַעשֶׂה בְּחַייט יהודי אחד שגר בְּרוֹמִי, עירוֹ הגדולה של הקֵיסָר. בְּעֶרב יום הכיפורים הלך החייט מִבֵּיתו הדַל לִקנות לו דג לַסעודה המַפסֶקת של ערב יום כִּיפּור.

כשהִגיע לַשוּק שאל אֶת סוחר הדגים: "יש לךָ דג בִּשבילי?"

ענה לו הסוחר: "נותר לי רק דג אחד אחרון, דג מעולֶה! דג כזה מַגיע פעם בְּשנה. וּכבר יש לי קונֶה, האדון שלְיָדךָ רוצֶה לִקנות אותו בַּחמישים פְּרוּטוֹת!" אמר הסוחר בְּגַאֲוָוה.

הדג שווה כל מחיר?

"חמישים?" הֵשיב החייט, "אני אֶתן לךָ מאה וַחמישים."

הקונֶה היה עַבְדוֹ של שַׂר הָעיר, וּכְשֶשָמע אֶת הַצָעת החייט קפץ והוסיף על המחיר: "אני אֶתן שְלוש מאות".

"שְלוש מאות פרוטות? אני אֶתן דִינָר שָלֵם!"

"אני נותן שנֵי דִינָרים!"

וכך הוסיפו שניהם על המחיר, עד שהחייט הִכריז: "שנֵים עשׂר דִינָרים."

"שנֵים עשׂר דִינָרים בַּעבור דג?" הִזדַעֵק עַבְדוֹ של שׂר הָעיר, "זה כבר מוגזם. סְכום כזה אפילו אני אֵינִי מוכן לשלם."

הפתעה מדהימה

שָׂמַח הסוחר שקיבל כסף רב כל כך תמורת הדג, הלך העֶבד עצוב לְבֵית השׂר, והחייט הלך לְבֵיתו להכין אֶת הדג לַסעודה המַפסֶקת. והִנֵה, כְּשֶקָרע אֶת הדג כדי לְהָכִינוֹ לַסעודה, גילָה שָם לְתַדהֵמָתו מַרְגָלִית יפָה. הניח החייט אֶת המרגלית לְמִשמֶרת עד לְמוֹצָאֵי החג, הֵכין אֶת הסעודה, אכל והלך לְבֵית הכּנֶסת.

כשחָזר העֶבד לְבֵית השׂר, כעס עליו אדונו: "שלחתי אותךָ לִקנות דגים בַּשוּק! לָמה לא קניתָ אפילו דג אחד?"

ענה לו העֶבד: "הלכתי לַשוּק ולא נוֹתר שָם אֶלָא דג אחד וּשנֵי קונים, אני וִיהודי אֶחד שֶהָיה מוכן לשלם תמורתו שנֵים עשׂר דִינָרים."

כעס השׂר: "מיהו אותו יהודי שאוכֵל ושותֶה וחוגג לו בעוד אני אֵיני יכול לֶאכול דג? אִם הוא עשיר כל כך, עליו לשלם יותר מיסים לְשׂר הָעיר!" והשׂר ציוָוה על העֶבד לִתבּוע מהחייט מיסים נוספים.

מיהו באמת החייט?

הלכו שׂר הָעיר ועַבְדוֹ לְבֵיתו של החייט היהודי. היה עֶרב, וּלְהַפתָעתו גילָה השׂר שלא מדובר בארמון אֶלָא בְּבַית דל. 'אולי הוא מחביא אֶת עושרו כדי לא לשלם מיסים,' אמר השׂר בְּליבּו, 'הוא בֶּטח יושב בַּבַּית ואוכֵל מַטְעַמים יקרים.' ואוּלם הבית היה ריק. "אתה מחפּשׂ אֶת החייט?" שאלו השכנים, "כל היהודים הלכו לְבֵית הכנסת."

"אָהָה!" חשב השׂר, "בֵּית הכּנסת! בֶּטח שָם נִמצָא כל עוֹשְרו של היהודי, והוא אוכֵל ושותֶה שָם עִם כל חבריו."

הלכו לְבֵית הכּנסת וגם שָם הוּפְתְעו! מֵרָחוק ציפּוּ לִשמוע קול מִשתֶה, וּבִמקום זאת שמעו נעימת תפילה עדינה; וּכְשֶהִתקָרבו, בִּמקום אנשים יושבים לִסעודה בְּבִגדֵי פְּאֵר הם ראו יהודים יוצאים יחפים מִבּית הכנסת.

כְּשֶפָּגשו אֶת החייט שאלוּ אותו: "אתה עשיר גדול? איך אדם פשוט כמוךָ קונֶה דג בִּשנֵים עשׂר דינרים?"

"אינני עשיר גדול," ענה החייט, "אני אדם פשוט."

"באמת? אולי אתה פשוט אדם שאוהב מאוד לאכול, וּמוכן לשַלֵם כל סְכום כסף עבוּר ארוחה טובה?"

סיפור ליום כיפור

שוב הִפתיע אותם החייט: "אני אסביר לכם. יש לנו יום אחד בְּשנה שהוא יום צוֹם המְכַפֵּר על כל העבֵרוֹת שלנו. כדי לכבּד אֶת היום הזה אני מקבל אֶת פניו בִּסעודה טובה. לא מתוך רַעַבְתָנוּת אני אוכֵל אֶלָא לִכבוד היום הקדוש."

שָמעוּ השׂר ועַבדוֹ אֶת ההֶסבֵּר, הֵבינו שהחייט איננוּ עשיר, הִשְתוֹמְמוּ והלכו להם.

ראָה הקדוש ברוך הוא אֶת מַעשָׂיו של החייט ואמר: "ראו כמה אוהבים יִשׂרָאֵל אֶת יום הכיפורים. הם מְכַבּדים אותו גם בַּאכילה וּבִשְתייה וגם בְּצוֹם: צמים בְּמֶשך כל היום ואוכלים ושותים לְפָניו ואחריו. ואותו החייט ששילֵם שנֵים עשׂר דינרים רָאוי שיהיו לו שנֵים עשׂר אֶלף דינרים."

ואכן, לְמחרת החג מָכר החייט אֶת המרגלית בִּשנֵים עשׂר אֶלף דינרים והִתפַּרנֵס מֵהכּסף כל יְמֵי חייו.