בת המלך במגדל
מעשה בִּשְלֹמֹה המֶלך שהייתה לו בת יְפֵהפִייה וּשְמה נַעֲמָה. אֵין ולא הייתה יפָה מִמנה בְּכל האָרץ. המלך אהב מאוד אֶת בִּיתו, דאג לַעֲתידה וּלְגוֹרלה וּבִיקש לדעת מי יהיה חֲתָנה. "על פי הכוכבים, הֶחָתן המיוֹעָד לְבִיתְךָ הוא נער מִשֵבט דָן, הַקטן בְּשִבטֵי יִשׂרָאֵל, ואֵין ולא היה עני מִמנוּ בכל האָרץ," אמרו הקוראים בַּכּוכבים לַמֶלך. שָמע המלך אֶת דִברֵיהם ונפלו פָּנָיו: "אמנם בַּשָמַים נִקבּע מי יהיה חֲתָנָה של בִּיתי," קרא בִּדְאגה, "אך הייתי רוצֶה שהוא יהיה גם בְּחיר ליבּה."
"אתה הֶחָכם בָּאדם," אמרו הקוראים בַּכּוכבים, "הגדול בְּמַלכֵי האָרץ, השולט מֵהוֹדוּ ועד כּוּש, הבָּקִי בִּלְשונות אדם וחיה, אך אֵינךָ שולט בַּגוֹרָלות."
"אִם כן, ארחיק אֶת בִּיתי לְמָקום שאיש לא יוּכל להגיע אליו," אמר המלך, "אז אֶראֶה אֶת פּוֹעַל ה' וּמַעֲשֵׂהוּ!"
מיד קרא המלך לַבַּנָאים וּביקש שיִבנו מִגדל גָבוה וסגור מִכּל צְדָדָיו ויעמידו אותו על אי בודד בְּלֵב ים. עוד ביקש שלא יהיו בַּמִגדל פְּתחים, לא חלונות ולא דלתות, איש לא יִיכּנס ואיש לא יֵצא מהמִגדל, וּבְרֹאש המִגדל יהיה חֶדר נאֶה ושָם תִתגורר בִּיתו. וּכְשֶהכול היה מוכן, נִפְרד המֶלך מִבִּיתו האהובה ושלח אותה בְּלֵב כבד אֶל גוֹרָלה.
ימים רבּים ישבה נַעֲמָה בַּמִגדל הסגור. מִידֵי יום היה נֶשר מֵביא לה סל מִצְרָכים מהארמון. לא חסַר לה דבר, אך היא הייתה בודדה מאוד. לְעיתים הייתה יוצאת לְגג המִגדל וּמַבּיטה לְעֵבר האופֶק שאֵין לו סוף.
בְּאַחת הֶעָרים שבְּאֵזור שֵבט דָן חי הנער רְאוּבֵן, תלמיד חכם, בן לְמִשפחה ענייה. רעֵב ויחף יצא רְאוּבֵן לשוטֵט בַּדרכים וּלחפּשׂ מעט אוכל לְמִשפחתו הענייה. הלילה ירד, וּרְאוּבֵן ביקש לִמצוא מָקום להִסתַתֵר מהקור וּמֵחיוֹת רעות. בַּשָׂדה הייתה מוּטֶלת נְבֵלָה של שור. נִכְנס רְאוּבֵן לתוך הנבֵלה וְנִרדם. בעוד הוא יָשֵן, בא עוף גדול, לָקח אֶת הנבלה והִתעופף לחפּשׂ מקום לֶאכול אֶת הבָּשׂר וּלהשׂבִּיע אֶת רַעֲבוֹנו. ראה העוף מִגדל על אִי שומֵם מוּקף ים, והִניח אֶת הנבלה על גג המִגדל.
בַּבּוקר, כשיצאה נַעֲמָה לַגג, מצאה בָּחוּר שבְּגָדָיו קרועים יָשֵן בין צַלְעוֹת נבלה. הֵעירה אותו, הִכניסה אותו לְחַדְרה, נתנה לו מים לִשתות וּלהִתרַחֵץ, בגדים נקִיִים לִלבּוש ואוכֶל להַשׂבּיע אֶת רַעֲבוֹנו. לאחַר שהִתאוֹשֵש, ביקשה בת המלך מהנַער הזָר שיְסַפּר לה מיהו ואיך הִגיע לְגג המִגדל. רְאוּבֵן סיפר לה על עַכּוֹ עירוֹ, על משפחתו ואיך נֶאלַץ להפסיק אֶת לימוּדָיו. פִּיו שָפע דִברֵי חוכמה, קולו היה נעים ועֵינָיו הטובות שָבוּ אֶת ליבה של נַעֲמָה. גם רְאוּבֵן הִרגיש כי הוא מִתאַהֵב בַּנַערה, וּכְשֶהיא ביקשה מִמנוּ שיְקַדֵש אותה, הוא שָׂמח וחתם בְּדַם אֶצבָּעוֹ על הכְּתוּבּה. עוד באותו לילה נישׂאו השניים תחת כיפת השָמַים, והכוכבים היו להם לְעֵדים.
עברה שנה. שְלֹמֹה המלך התגעגע עד כְּאֵב לְבִיתוֹ והִפליג בִּספינתו לבקר אותה. הוא ביקש מהבַּנָאים שיִפְתְחו לו פֶּתח בַּמִגדל, וּכְשֶעלה לְרֹאשו, מצא אֶת בִּיתו כשבִּזְרוֹעוֹתֶיה תינוק וּלְיָדה בחור יְפֵה מַראֶה.
"זֶהו חֲתָני, בְּחיר ליבּי," הִציגה נַעֲמָה אֶת הֶחָתן בִּפנֵי אביה.
"וּמיהו הֶחָתן?" שאל המלך.
"רְאוּבֵן מִשֵבט דָן," ענתה נַעֲמָה, "נפשי נִקְשְרה בְּנַפשוֹ של האיש טוב הלב והֶחָכם הזה."
ראה המלך כי פָּנֶיה של בִּיתוֹ קוֹרְנוֹת מֵאוֹשֶר, סָפַק אֶת כַּפָּיו בְּשִׂמחה ואמר: "נִפלָאוֹת דַרכֵי ה'. לא רק שהוֹעיד לָך אֶת רְאוּבֵן, אַת גם בָּחַרת בו!"
