אבני הכדכוד

רַבּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי עמד ושׂוחח עִם אֵלִיָהוּ הנביא. פָּנָה רבי יְהוֹשֻעַ לאֵלִיָהוּ בִּשְאֵלה: "הכֵּיצד, אֵלִיָהוּ, אֵינךָ מַראֶה לי אותן?" אֵלִיָהוּ הִמתין עד לְסיום השאֵלה, ורבי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי הִמשיך בְּהִתלהבות: "אֶת אַבנֵי הכַּדְכּוֹד! האבנים המיוחדות שמֵהן תיבָּנה יְרוּשָלַיִם לֶעָתיד לָבוא, עיר פִּלאית שתִהיה בנויה מֵאבנים פִּלאיות. כיצד הן נִראוֹת?" אֵלִיָהוּ חִייֵך לעצמוֹ והִרהֵר: רבי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי הוא איש מיוחד. מְעטים האנשים שזוכים לדבֵּר איתי, עִם אֵלִיָהוּ הנביא, וכאילו לא דַי לו בַּפֶּלא הזה, רוצֶה הוא פֶּלא נוסף – לִראות דָבר גָנוּז, אֶת אַבנֵי יְרוּשָלַיִם, אַבנֵי הכַּדְכּוֹד המיוחדות המְחַכּות לִשְעָתָן וּבֵינְתַיִם הן שקועות בְּמַעֲמַקֵי הים. ענה לו אֵלִיָהוּ בִּקריצה, "אַראה לךָ אותן," וּבְליבו אמר: רבי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי ביקש לִראות דָבר נִסתר וּמופלא, וַאני אֲמלא אֶת בקשתו בְּצורה נִסתרה וּמופלאה.

איך הֶראה אֵלִיָהוּ הנביא לרבי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי אֶת אַבנֵי הכַּדְכּוֹד? מַעשֶׂה שֶהָיה כך היה:

מַעשֶׂה בִּספינה שֶשטה בַּים הגדול ועל סיפּוּנה סוחֲרים, בַּעלֵי מְלָאכה ותיירים – כולם נוֹכְרִיִים חוץ מֵאֶחד, נער עִברי שֶשב מִמֶרחקים. שטה הספינה בַּים הגדול בְּשלוָוה, המים שקטים, השָמים תְכוּלים והרוח נעימה, וּפִתאום, ללא אזהרה, הִתקַדְרו השָמים, רוח עזה נשבה וגל אדיר אִייֵם להטביע אֶת הספינה! על הסיפון פרצה המולה: יורדֵי הים ניסו להציל אֶת הספינה, נשמְעו צעקות לְעֶזרה, ורעש הרוח, הגלים והמים הֶחריש אוזניים. אותו הנער נֶהדַף מִצד לצד, לא יָדע בְּמה להֵיאָחֵז וּלאן להבּיט.

עָצם הנער אֶת עֵינָיו בְּיֵיאוש, וּכְשֶפָּקח אותן נִגלָה לְעֵינָיו אֵלִיָהוּ הנביא. בקול רוגֵע אמר הנביא: "אִם תעשׂה בַּעבורי שליחוּת אציל אֶת הספינה." ראה הנער מאחורֵי גבּו של אֵלִיָהוּ גל גדול מִתקָרֵב אֶל הספינה, וּבלי לחשוֹב ענה מיד: "בוודאי". הושיט אֵלִיָהוּ הנביא אֶת ידיו לתוך הגל והוציא מִתוכו אבנים פִּלאיות – הנער לא יָדע שאבנים כאלֶה קיימוֹת – אַבנֵי הכַּדְכּוֹד. "זוֹ השליחות," אמר אֵלִיָהוּ, "לֵך והַראֶה אֶת האבנים לרבי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי היושב בְּרֹאש הישיבה הגדולה בְּלוֹד." ענה הנער בהיסוס: "רבי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי גְדול הדוֹר הוא, ודאי לא יאמין לי." חִייֵך אֵלִיָהוּ הנביא והִרגיע בְּעֵינָיו הטובות אֶת הנער. "לֵךְ והַראֶה לו אֶת האבנים. אֶת האבנים יוּכל לִראות רק הוא לבדו, בלי אף אדם בִּסביבתו. הולך אותו לִמערה רחוקה מִחוץ לָעיר לוֹד, מֶרחק שלושה מִילִין, לא פחות," חִייֵך ונֶעלם כְּלֹא היה. נֶעלם גם הגל, נָדַמָה ההמולה והשלווה חָזְרה כאילו דבר לא אֵירע, רק הנער עמד כְּלֹא מאמין, מְמַשֵש אֶת כּיסָיו וּמרגיש אֶת האבנים.

לְבַסוף עגנה הספינה בַּחוף, ירד מִמנה הנער וידע בְּדִיוק לאן רגליו הולכות. וּכְשֶהִגיע לְלוֹד, לַישיבה הגדולה של גְדול הדוֹר, ראה בְּמֶרכּז האוּלם, על כיסא כמו כולם, אֶת ר' יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי יושב וּפָניו טובות והוא מוקף תלמידים לומדי תורה. פָּנה אליו הנער וּבְטיפת האומֶץ האחרונה שנוֹתְרה בו אמר: "רבי מוֹרי, יש לי לומר לךָ דְבר-מה, בוא אחריי," וּבלי להוסיף דבר יצא הנער מאולם הישיבה. כשהִגניב מבט לאחור כמעט שלא הֶאמין למראֵה עֵינָיו כְּשֶראה אֶת רבי יְהוֹשֻעַ מנסה להדביק אֶת פְּסִיעוֹתָיו. הלכו השניים יחדיו מרחק רב, הנער בָּרֹאש והרב בְּעִקבותיו הולך בַּעֲנָוָוה בלי לִשאול דבר. הִבִּיט הנער סביבו, וּמִשֶלֹא ראה איש נִכנסו לַמערה.

ושָם, בַּחשֵכה, פִּשפש הנער בְּכיסיו, הוציא אֶת האבנים, הֶחזיקן בְּאֶגרופֵי יָדָיו ואמר: "רבי וּמוֹרי, אלֶה הן אַבנֵי כַּדְכּוֹד!" וּכְשֶפָּתח אֶת ידיו הקמוצות נִתְגַלו לָעַין אַבנֵי הכַּדְכּוֹד, אַבנֵי יְרוּשָלַיִם לֶעתיד לבוא.

האור שבּקע מֵהן כֹּה חזק היה עד שהִבהיקה המערה וזהרה הדרך כולה, מֶרחק שלושה מילין, עד העיר לוֹד ועד הישיבה הגדולה! באותו הרֶגע נִבהל הנער והִשליך אֶת אַבנֵי הכַּדְכּוֹד לָאדמה. מיד נִבְלְעו האבנים ונִגְנְזוּ, נִסתְרו מֵעֵין אדם, ושָם הן עדיין ממתינות, האבנים הנִפלאות, עד שתגיע שְעָתן.