בנות ישראל יולדות במצריים
פעם, לִפנֵי שנים רבּות, הייתה אישה אחת וּשְמה תִרְצָה. היא חייתה בְּמִצְרַיִם בַּתקופה שֶבְּנֵי עם יִשׂרָאֵל היו עבדים. בוקר אחד התעוררה תִרְצָה ואמרה בְּליבה: לַגברים שלנו אין מה לֶאכול. פַּרְעֹה מעביד אותנו קשֶה כל כך שאין פְּנַאי להכין ארוחה טובה. היום אבשל מרק גדול ואביא אותו לבעלִי לַשָׂדה. בַּימים ההם לא היו ברזים בַּבָּתים, והיה צריך לשאוב מים מהבְּאר. תִרְצָה תִכננה ללכת לַבְּאֵר לִשאוב מים לַמרק ורק אחַר כך לדוג דגים בַּיְאוֹר.
היא שאבה מים מִן הבְּאר וחזרה לְבֵיתה, שפכה אֶת המים לִקְדֵרה, הֵציצה לתוכה וּמה ראתה? לא תאמינו! בַּמים שבַּקדרה היו המון דגים, כמו הדגים שתִכננה לדוג כדי להכין מרק!
"זה משׂמח מאוד," אמרה תִרְצָה בליבה, "אבָל מוזר. אף פעם לא ראיתי דגים בַּבְּאֵר... לפחות עכשיו אֵיני צריכה ללכת לדוג דגים בַּיְאוֹר, אז אלך לקטוף עִשְׂבֵי תבלין כדי לשפר אֶת הטעם של המרק."
וּמה קרה בַּשָׂדֶה? בַּשָׂדה נִתְפְּסו מעט עשׂבים בְּשִׂמלתה, ואֵילו עשׂבים? עִשׂבֵי תבלין המתאימים לְתיבול המרק. תִרְצָה הוסיפה אֶת העשׂבים לַמרק, עִם עשׂבים ודגים כאלֶה היא הייתה מנצחת בְּתחרות בישול.
"מוזר... מוזר..." חשבה תִרְצָה, אבָל בעיקר שָׂמחה.
הֵרימה תִרְצָה אֶת קְדֵרַת המרק בְּיד אחת, הקְדֵרה הייתה כבדה, וּבְיָדה השנייה הֵרימה קערה מלאה מים חמים וצעדה אֶל השָׂדֶה. מֵרָחוק ראתה אֶת בַּעלָה כָּפוּף, תולש עשׂבים, מֵרים אבנים, מיוּזע, מלוכלך, עייף. ניגשה אליו, הֶעמידה אֶת הקדרה לידו, רחצה אֶת בְּשָׂרו והֶאכילה אותו. המרק היה טעים כל כך שלא נִשארה מִמנו טיפה. כשסִייֵם בעלה לאכול הִבּיטה סביבה ומה רואות עינֶיה? מכּל העֲבָרים מַגיעות נשים, שכֵנוֹתיה, וּשתֵי קְערות בִּידֵיהן, וכל אחת מֵהן מניחה אותן ליד בעלה, רוחצת אותו וּמאכילה אותו. כך קרה גם לַמחרת וגם אחרי יומיים ואחרֵי שלושה ימים. בכל יום הבעלים העובדים בַּשׂדה יָדעו שצְפוּיִים להם מרק טעים וּמֵי רַחצה חמימים.
חלפו כמה חודשים, תִרְצָה הייתה בְּהֵירָיון, וּבְדַרכּה לַבְּאר לשאוב מים לַמרק היומי הִרגישה שהִגיעה שְעתה ללדת. היא הִבּיטה סָביב לראות מי יוכל לעזור לה, וּפתאום, מִשום מקום, הופיע לידה מלאך. אמר המלאך: "גבירתי, בבקשה שבי לָך פֹּה תחת עץ התפוח." תִרְצָה הופתעה, היא לא הייתה רגילה למלאכים. הִתיישבה תחת העץ וּפתאום, בִּן רגע, ראתה אֶת התינוק שלה בְּיָדיו של המלאך.
"מזל טוב! נולד לך בן!" בֵּירך אותה המלאך וניקָה אֶת בנה. אחַר כך הֵביא שתי אבנים עגולות מִן השׂדה, הִצמיד אבן אחת לְפִיו של התינוק והתינוק ינק ממנה דבש; הִצמיד את האבן השנייה לְפיו של התינוק והתינוק ינק מִמנה שֶמן. אז מָסר המלאך אֶת התינוק לְיָדֶיה ואמר: "בבקשה, גברתי, הִנֵה התינוק הֶחמוד שלָך. רק שׂימי לב וּלכי הביתה בִּזהירות, כי שמעתי שפַּרְעֹה הָרשע פִּרסם חוק שֶיש להשליך לַיְאוֹר כל בן שנולד," וּפּוּף! המלאך נעלם.
תִרְצָה הִבּיטה בִּבְנה, הוא באמת היה חמוד והיא הִרגישה חזקה ורעננה. היא קמה ויצאה לְדַרכּה הביתה עִם התינוק, "אֶת המרק," חשבה, "אכין ביום אחֵר."
אבָל הסיפור אֵינו מסתיים כאן. בַּדֶרך פגשה חייל מִצרי. אבוי! היא נִבהלה כל כך, הֲרֵי יש לה תינוק בַּיד וּפַרְעֹה חוקק אֶת החוק הנורא... הֶחבּיאה תִרְצָה אֶת בנה מאחורֵי עץ, אבָל החייל הִבחין בו והתקרב... באותו רגע פָּערה האדמה אֶת פִּיהָ והתינוק נבלע בתוכה. החייל המִצרי חיפשׂ אחריו וחפר בָּאדמה אבָל לא מצא דבר. כשהָלך, חיפשׂה גם תִרְצָה אחריו ופתאום ראתה אֶת בנה הֶחמוד מְבַצבֵּץ מִן הקרקע כמו פֶּרח הבוקע מהאדמה ואיתו שני תינוקות חמודים, דומים לו כִּתאומים. ממש זֵר פרחים, סליחה, זר תינוקות.
תִרְצָה הֵבינה שכּל עִניַין הדגים, המלאך, התינוק – כל אלֶה הם מה שנִקרא 'ניסים'. היא רצה הביתה, סיפרה לִשְכֶנְתה, והשכנה אמרה: "תִרְצָה, כל הדברים האלֶה מִתרַחשים כבר זמן רב לְנשים טובות רבּות. השמועה אומרת שבִּזכות הַנשים הטובות של עם יִשׂרָאֵל יוציא אלוהים אֶת עם יִשׂרָאֵל מִמִצְרַיִם ולא נִהיֶה עוד עבדים!"
וּבֶאמת, כעבוֹר חודָשים אחָדים הוציא הקדוש ברוך הוא אֶת עם יִשׂרָאֵל מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, והתינוקות שגדלו בַּשׂדה אמרו: "הִנֵה, הִנֵה, אלוהים שלנו, זה לא הנֵס הראשון שהוא עושֶׂה לנו," וסיפרו לכולם על הניסים והנִפלאות שאלוהים עשָׂה להם עוד בְּמִצְרַיִם.
