למה הבס כל כך חשוב במוזיקה? | כאן סקרנים
הלכתי לפגוש את יוסי פיין,
מפיק אגדי ואחד הבסיסטים הכי גדולים שהיו פה.
אבל מה זה אומר להיות בסיסט גדול?
אם הייתי שומעת את השיר הזה במנותק מהשיחה שלנו,
אז לא הייתי חושבת על זה בכלל שיש פה בס.
נכון, אנחנו לא שמים לב לזה,
כי אנחנו שמים לב למילים ואנחנו שמים לב לביט,
אבל בעצם כל מה שמריץ את השיר זה ה... הבייס ליין הזה.
אז מה בעצם התפקיד של הבסים?
ולמה הם כל כך חשובים אפילו שלא תמיד אנחנו שמים לב אליהם?
בהיסטוריה של הפופ והרוק, קשה לחשוב על להקות בלי בסיסט.
היו, אבל ממש מעט.
אחת הדוגמאות הבודדות היא ה-Doors למשל,
אבל זה לא שלא שוויתרו שם על הבסים, פשוט הקלידן טיפל בהם.
היום, במוזיקה אלקטרונית ובהיפ הופ,
המצב שונה לגמרי, לא רואים הרבה בסיסטים.
כי כמעט כל האמנים וההרכבים משתמשים במכשירים אלקטרוניים
כדי ליצר בסים, ובעיקר בסינתי-בס, שמנוגן בקלידים.
ברוב הפעמים מגיבים להתפתחות טכנולוגית ובכלל לא למוזיקה.
בגלל שמשתנה הסאונד, השירים יכולים להיות דומים,
אבל בגלל שפתאום יש איזשהו משהו חדש בסאונד,
אז כולם נדלקים פתאום על הסטייל החדש.
מוזיקה, לא רק פופולרית, בכלל,
היא שילוב בין שלושה יסודות עיקריים: מלודיה, שהיא המנגינה, הלחן.
הרמוניה, שהיא השילוב של כמה תווים ביחד, כלומר האקורדים, הליווי.
וקצבה"דופק" של השיר.
אם התופים הם משמעותיים ליצירת הקצב,
השירה למנגינה, והקלידים או הגיטרה להרמוניה,
הבס הוא הכלי היחיד שיש לו תפקיד מפתח בשניים מתוך שלושת האלמנטים.
הוא מכתיב את הקצב ביחד עם התופים, וגם מכתיב את ההרמוניה.
התו שגיטרת הבס מנגנת הוא הבסיס להרמוניה בשיר.
לדוגמה, אקורד בסיסי כמו דומאז'ור או C, יש בו שלושה תווים: דו, מי וסול.
אבל הוא נקרא דו, כי זה צליל השורש שלו.
כשהגיטרה או הקלידים מנגנים את האקורד הזה,
הבס בדרך כלל ינגן את צליל השורש.
בדרך כלל, אבל לא תמיד.
כבסיסט, אתה יכול להחליט על איזה מבין שלושת התווים לרוץ?
אני מחליט בכלל מה יהיה האקורד.
זה יכול להיות...
אבל אם בחרתי צליל אחר זה יהיה...
הבס הוא חבר ותיק בעולם המוזיקה.
תפקידי בס הופיעו כבר בתקופת הרנסנס ונוגנו בכלי נשיפה.
בתקופת הבארוק הומצאה טכניקת ליווי שנקראה "בסו קונטינואו",
שבה, לראשונה, הבס שימש כבסיס של הקטע המוזיקלי,
וכמי שהכתיב את הקצב ואת ההרמוניה, כמו היום.
במוזיקה הקלאסית של העת החדשה הקונטרבס דאג לנמוכים.
אבל עדיין הייתה אופנה של כלי נשיפה קונטרבסיים,
שיכולים לתת צליל או גוון חודרני ומאיים,
כמו שאנחנו מכירים מסצנות אימה קולנועיות.
בשנות ה-50 של המאה הקודמת
הגיחה לעולםה"פנדרפרסיז'ן", שחוללה מהפכה.
גיטרת הבס הייתה הרבה יותר קלה ונוחה לנשיאה מהקונטרבס.
והיא גם לא יצרה רעשי פידבק נוראיים כמוהו.
אבל הבס החשמלי אז, כמעט תיפקד כמו גיטרה, כזה...
עם הזמן, תפקידי הבס הלכו והשתכללו.
במואוטאון, ובסול מיוזיקג'יימס בראון, היו לו המון, המון בייסליינים.
שעד היום אנשים משתמשים באותם בייסליינים,
וזה, כאילו, וזה תמיד עובד.
אמצע שנות ה-7ג'מייקה,
הם עושים הקלטות של מוזיקת רגאיי, והדרישה שהבס יהיה נורא חזק.
אם זה פאנקי זה יהיה...
אם אני רוצה שזה יהיה למשל, משהו יותרג'אזי כזה, זה יהיה...
היה לנו, למשל, את הביטלס...
20 שנה קדימה, 25 שנה קדימה...
ויש את פלי, מהרד הוטצ'ילי פפרס,
שהוא עושה תפקיד מאוד דומה למה שהיה בביטלס,
אבל זה נשמע אחרת לגמרי, זה...
והנה, המקצב נשאר כל הזמן אותו הדבר,
אבל על ידי נגינה של הבס, זה גורם לדברים להרגיש כל פעם אחרת.
אז הבס חשוב לתחושה של הקטע המוזיקלי, לצבע שלו,
אבל מצד שני, קצת קשה לבודד אותו ולשמוע רק אותו.
אלא אם הוא זה שמעניק לשיר את המהלך המלודי שלו, כמו כאן...
כן!
יש לזה שלוש סיבות מרכזיות:
סיבה ראשונה: בסים קשים יותר לשמיעה.
שבלול האוזן, הוא החלק שאחראי בפועל על השמיעה שלנו.
הוא ממיר ויברציות לאותות חשמליים שמשוגרים למוח.
השבלול, שנמצא בפנים האוזן,
יעיל יותר בהמרה של ויברציות בתדרים גבוהים.
עד כדי כך שככל שהתדרים יורדים, כך קשה יותר לשמוע אותם,
ובתדרים הנמוכים ממש, זה כבר בלתי אפשרי.
מתחת לסף השמיעה שלנו, שהוא בערך 20 הרץ,
אנחנו כבר לא שומעים אותם, אבל כן מרגישים אותם.
הבסים הולמים בגוף שלנו.
במובן הזה, הברכה של הבס היא גם הקללה שלו.
הוא מורגש ורקיד,
כשלגיטרה ולתופים אין סיכוי להפיק את הוויברציות שלו,
מצד שני, קשה יותר לשמוע אותו.
סיבה שנייה היא הגוון או איכות הצליל של הבסים.
דו של פסנתר לא יישמע כמו דו של גיטרה,
שלא יישמע כמו דו של חצוצרה, אפילו שבכל המקרים זה אותו התו בדיוק.
זה ברור שהצורה של כלי הנגינה והחומר שממנו הוא עשוי
משפיעים על גוון הצליל, אבל יש פה עוד משהו.
צליל של כלי נגינה כמעט אף פעם לא מורכב רק מגל קול אחד.
תיבת התהודה של הכלי מפיקה גל קול עיקרי שנקרא תדר יסוד.
דו אמצעי למשל, הוא התדר 261.6 הרץ.
אבל עליו מתווספת סדרה מתמטית קבועה של גלי קול
שנקראים "צלילים עיליים", אוברטונים. וזה מה שיוצר את הצליל.
כדי להבחין בין הגוונים השונים, אומרים הרבה פעמים למשל
על גוון של גיטרה חשמלית שהוא "חם", בעיקר במהלך סולואים מייללים.
גוון של גיטרה בס, לעומת זאת, נוטה להיות עמום או אטום, קר או מאופק,
ולכן גם קצת פחות מורגש. הוא מראש נחבא יותר אל הכלים.
הסיבה השלישית היא העובדה שהתו של הבס מנוגן הרבה פעמים
ביחד עם הבייס-דראם, תוף הבס, ממש סימולטנית,
מה שתורם לעתים להיבלעות שלו בשיר.
אז אנחנו שומעים...
אבל הבס בעצם מנגן משהו אחר...
ועדיין, הבסים חשובים. זה אפילו הוכח מדעית.
מדענית מוח קנדית בשם לורל טריינור
חיברה אלקטרודות למוחם של 35 משתתפים
והשמיעה להם צלילי פסנתר בקצב קבוע.
הצליל היה לפעמים גבוה ולפעמים נמוך.
מדי פעם הוא הושמע שבריר שנייה מוקדם מדי.
תוצאות הניטור של הפעילות המוחית
הראו שהמשתתפים היו הרבה יותר טובים בזיהוי הטעות
כשהיא קרתה בצלילים נמוכים.
המוח של המשתתפים "סימן" להם שהתו לא הגיע בזמן הנכון.
במילים אחרות, האוזן מפנימה קצב טוב יותר כשהוא נוצר באמצעות בסים.
זה עובד ככה: צליל אחד לא נכון בבס באמצע השיר זה... למוזיקאים,
כל המוזיקאים על הבמה יעשו... "מה קרה?"
צליל אחד לא טוב אצל הגיטריסט אף אחד לא יסתובב.
אבל אם אני אעשה...
ואז אני עושה טעות...
זה לא אותו שיר.
יכול להיות שההסבר לזה טמון בעובדה
שאנחנו מכירים בסים ממש טוב מהחיים עצמם, מהגוף שלנו.
דופק הלב הוא הרי סוג של בס.
ואנשים חוזרים מהופעה או ממועדון ריקודים, עד היום, הם אומרים:
"וואי וואי וואי, איזה סאונד טוב היה שם, איזה בסים",
הם לא יגידו: "וואלק, איזה טרבלים מדהימים היו",
לא, הם יגידו "איזה בסים מדהימים".
"איזה סאונד היה לו באוטו, איזה בסים..."
בקיצור, איטס אול אבאוט דה בייס, נו טרבל.
