האיש שהביא את ברוקלין לרמת הגולן 🍟🇺🇸 | העצמאים

הרגיל או משהו אחר? חביתה, שקשוקה?

גם חומוס בפנים, כן?

נולדתי בניו יורק, בברוקלין.

נולדת למשפחה אורתודוקסית? -כן, כן.

אני אחד מ-12. -וואו. -כן.

בבקשה, יום נעים.

שמעון, והשם החדש שלי, ממתי שהגעתי לארץ, זהשימי'ז.

"טוסטשימי'ז".

הבסיס זה לחם מחמצת שמכינים כאן בגולן.

זה לחם מחמצת מאוד מאוד טעים.

הגעתי לארץ עם ראש פתוח.

אמרתי:" "מה חסר בתחום האוכל כאן?"

רצינו לעשות משהו שאין בגולן, שאין משהו קרוב. התחלנו עם סושי.

סויה, טריאקי ספייסי-מיונזג'ינג'ר, וואסבי? -מה שיש.

פעם בשבוע אנחנו עושים סושי מהבית,

וראינו שבכמה שעות אנחנו מוכרים הכול וזה התחיל את הרעיון לפוד טראק.

הפוד טראקס אז היו באופנה? -לא, לא היה.

זה היה ממש קשה למצוא.

סוף סוף מגיעים לכפר סבא.

יש מישהו שם שבונה פוד טראקס,

אז הם אמרו שיש להם פוד טראק שהם בנו בשביל "קופיקס",

הם מוכנים לתת לי בשכירות.

טוב, אז דיברתי עם היישוב כאן, קיבלתי אישור.

רק וניל. -רק וניל, טוב.

הם נתנו לי פוד טראק של "קופיקס". -אוקיי.

אז הייתה מכונת ברד שם, היה...

אז אמרתי: "אני לא צריך את הדברים, אני רק רוצה לעשות סושי".

הם אמרו: "זה אותו כסף, זה מגיע ביחד". אז מזה התחיל התפריט.

לשים פסטו?

היו דברים ששמתי בתפריט ולא היה טוב, אז לקחנו אז.

פטריות אמרת?

מתי שאני עושה משהו אני רוצה לעשות את זה הכי טוב שאני יכול.

התפריט שיש לנו עכשיו זה כבר שנתיים ככה.

הבסיס זה פיש אנדצ'יפס, סושי, פלאפל וטוסטים.

זה הבסיס. ויש כמה דברים בצד.

אתם אוכלים פה הרבה? -האמת שאנחנו על הציר.

בתיאבון. -תודה רבה.

לפני 15 שנים לא היה בית ספר לבישול כשר בכל העולם, רק כאן בארץ.

הייתי... אם אני זוכר, בן 19. גרנו במלחה (ירושלים) לשנה.

להגיע לבית ספר ממלחה ברגל זה חצי שעה. -וזה גם עלייה. -כן.

החלטתי, אני הולך ברגל.

וגם שרה, היא גם, הייתה מהיחידים שגם רצו ללכת ברגל.

אז פשוט התאהבתם בהליכות הרגליות האלה? -כן, כן.

אז, משם זה התחיל ו...

לאט לאט, ראינו שיש לנו יותר דברים שאנחנו שנינו אוהבים.

חזרנו לניו יורק ועשינו חתונה, יש לנו ברוך השם שישה ילדים.

רצינו כל החיים לגור כאן בארץ.

עשינו עלייה בקיץ של 2016. -מלוסאנג'לס לחיספין. -כן.

בננה, מנגו ואננס, טוב. -על חלב סויה.

היו לנו שלושה סניפים, עד לפני הקורונה.

שני פוד טראקס, השלישי היה בבניין, היה כמו מסעדה בנחל אל-על.

כל שנה מהשנה שפתחתי שם,

משרד הבריאות סוגרים את הנחל בגלל עכברת.

שמתי 200 אלף שקל, באה העכברת חודשיים אחרי שפתחתי שם. -אוי, שימי...

והייתי סגור לחצי שנה. חודש וחצי אחרי שפתחתי, סגרתי...

קורונה? -כן. -אוי, אלוהים...

תודה רבה.

רק מחודש ניסן שהייתי פתוח שם, ופתאום חודשיים סגרתי עוד פעם,

היה לי חובלמע"מ של קרוב ל-60 אלף שקל.

לא ידעתי מתי אני אוכל לפתוח עוד פעם את המקום שם, בסוף סגרתי שם.

אז מה שמאוד מעצבן כאן בארץ, שאין אף אחד לדבר.

מתי שהלכתי למשרד הבריאות, גם לבדוק את העגלות,

הם אומרים שם: "טוב, משאית אוכל לא כתוב שמותר או אסור.

"אני יכול להחליט - או לתת לך אישור שאתה יכול לעשות הכול, או אסור".

וזה עושה ממש קשה בשביל העסקים הקטנים שרוצים לנהל עסק.

זה לא עסק פרנדלי כאן.

תשתמש בזה כדי לנגב את הדלפק, ואז תטאטא את הרצפה.

זה בית הספר שלו עכשיו.

אני מחפש כבר כמה ימים,

אני צריך לפתוח את השני, את המקום, אני צריך צוות לשם.

ממש קשה למצוא עובדים.

יותר עכשיו באמצע הקורונה,

כי כולם יכולים לשבת עכשיו בבית ולקבל כסף ישר מהמדינה.

עם כל הירקות? אבל מתי שיש קושי, כולם משפחה.

בישראל? -כן.

אפילו לפני יומיים, התקשרה אליי המנהלת של היישוב כאן:

"עכשיו אנחנו בסגר, היית סגור לחודש, אתה צריך עזרה?"

אמרתי: "לא, אני אסתדר".

כאן בארץ, זו משפחה.

אנחנו במקום קטן, אבל מוכרים בגדול, כן. -אני רואה.

כל הקיץ משש-שבע בבוקר, עד 12 בערב,

לא אכלתי כל היום, לא הייתה דקה, והיה תור כל הזמן.

זה לא מתיש, זה תן לי... החיים שלי,

לעבוד כאן זה נותן לי חיים, מתי שאין לי עבודה...

אז אתה מותש? -כן.

בסגר זה היה ממש קשה.

עכשיו אני יכול... אני עושה יותר שעות לבד,

אני מלמד את הילדים שלי גם איך לעבוד, וזהו.

ברוך השם, אנחנו... אנחנו בסדר עוד פעם.

אם לא הייתי עקשן, ברור שהייתי סוגר את העסק כבר.