ד"ר מושירה מטפלת בנשים חסרות מעמד | דוקותיים
חלק מהמטופלות מגיעות ממקומות
שבהם יש את המנהג הנוראי הזה של מילה נשית,
ואני חושבת שהמטופלת הראשונה שלי במרפאה כשהגעתי פה להתנדב
הייתה מישהי שעברה מילה נשית, ואני זוכרת שזה השאיר אותי די המומה.
זה היה מזעזע...
רואים כאלה דברים? -לראות את זה. רואים כאלה דברים, כן.
פליטות, נשים מאריתריאה, בעיקר. כן.
מרגישה טוב?
אה, יש לי כאב בשתן. -ממתי?
זה שתיים שבוע. -שבועיים? בסדר.
את לוקחת ויטמינים? -לא.
לא? את לא לוקחת משהו, שום דבר? -כן.
אז אולי נתחיל לך?
כי את צריכה לקחת משהו, ויטמינים להיריון, קצת ברזל.
כמה ילדים יש לך בבית? -בבית יש שניים.
ויש לי עוד באריתריאה אחד. -אחד באריתריאה.
את כאן? -כן.
אני במעבדה, במרפאה הזאת אני האחות, אני הלבורנטית, אני עושה הכול.
אין דם בשתן, היא טיפה מיובשת אבל...
אוקיי, האמת היא שהסטיק תקין.
שמי דוקטור מושירה אבו-דיה, בת 42, גרה בירושלים.
אני רופאת נשים מומחית, אני עובדת בהדסה ובקופת חולים כללית.
פעם בחודש אני מתנדבת במרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם ביפו.
אני מטפלת בנשים שאין להן ביטוח רפואי או מעמד בישראל,
ולכן לא יכולות להגיע לקופת חולים או לכל מקום אחר
כדי לקבל טיפול רפואי בלי לשלם עליו.
אלה יכולות להיות פלסטיניות, פליטות, מהגרות עבודה,
תיירות שהגיעו לפה ואשרת התיירות שלהן פגה.
בעצם כל מי שאין לו מעמד כאן חוקי.
ואתם פה לא שואלים שאלות, לא כלום? -אנחנו לא שואלים שאלות.
אני לא שואלת שאלות.
אני חושבת שירדתי. -כן, אני חושבת שירדת במשקל.
הו, טוב מאוד.
שתי הלידות הקודמות היו רגילות, נכון? -רגילות, כן. -אוקיי.
והתינוקות היו גדולים, נכון? כמה הם שקלו?
משהו כמו חמש נקודה משהו. -הראשון? -הראשון.
והשני כמעט ארבעהק"ג.
טוב. אז אין לך בעיה עם תינוקות גדולים? -דווקא יש לי בעיה.
אני לא רוצה שהוא יהיה גדול.
אבל יכול להיות שהוא גם יהיה גדול. -לא, אני מקווה שלא.
חוק הבריאות הממלכתי מאפשר לכולם לקבל טיפול רפואי כשמדובר במצב חירום,
אבל כשמדובר במצבים רגילים, אנשים שאין להם מעמד פה
פשוט לא יכולים לגשת לבית חולים או לקופת חולים,
אין להם ביטוח, אין להם כסף לשלם על זה,
חלקם חוששים מרשויות ההגירה אז לא יגיעו.
את נשואה? -כן.
כמה... יש ילדים? -כן.
כמה? -אחד.
את לוקחת ויטמינים בהיריון? -לא, לא לקחתי.
נלך לעשות אולטרה סאונד?
במיון מטפלים בהם? -כן.
ואז מה, מי משלם? -אז הם יוצאים עם חשבונית,
למרות שלכאורה אם המצב הוא דחוף אז הם צריכים לקבל את הטיפול בחינם,
והם כנראה לא יחזרו לבית החולים הזה, אם יש להם חוב שם.
איך זה אמור לעבוד?
זה לא עובד.
תשאל אותה אם אני יכולה לבדוק אותה עכשיו כשניכנס לחדר בדיקה,
גם בדיקה פנימית.
בטח, בטח, כי את רופאה. היא מוכנה.
יופי, בסדר גמור, מצוין.
הילד באריתריאה הוא גם בן? -לא, בת.
בת, אוקיי.
מתי הגעת לארץ? -ב-2011.
איך הגעת, דרך סיני? -סיני, כן.
איך היה בסיני? -לא טוב. שישה חודשים היינו שם.
סליחה, יקירה, בסדר? -בסדר.
סליחה.
הרבה מהן סוחבות טראומות של התעללות גופנית ומינית בדרך לפה.
שבטים בדואים שגרים בחצי האי סיני ניצלו את הפגיעות שלהן
והחזיקו אותן כבנות ערובה,
עד שהמשפחות שלהן שילמו כופר כדי לשחרר אותן,
אבל בדרך הן עברו עינויים ופגיעות, סליחה?
הן נאנסו? -כן.
אז את בשבוע 36? -כן.
כמעט מתקרבת לסוף. -כן, כמעט.
איך את מרגישה? -טוב.
טוב, כן? -כן.
הדופק שלך קצת גבוה.
הגעת בריצה למרפאה? -לא. -אוקיי.
אוי, תרופות.
אולי סיפור של רעלת והיא צריכה לקבל אספירין ותרופות ליתר לחץ דם.
לא נראה לי שיש את התרופה שהיא צריכה לקבל.
טוב, אין פה.
זה הכול תרופות מתרומות? -כן.
את עדיין פה, מחכה לה? -כן.
בדרך כלל יש לי נשים עם עניינים שונים,
אבל אני חושבת שבגלל שאין שירות לנשים בהיריון, אז הן כולן מגיעות לכאן.
זה יוסדר בסוף או ימשיכו להתעלם מהבעיה?
הדרך להסדיר את זה קצת יותר ארוכה כרגע
בגלל המשבר הכללי בארץ עם הקורונה.
נשים שהיו בשוליים נדחקו עוד יותר לשוליים,
והדרך להקל זה לתת להן רפואה מונעת וציבורית טובה
במסגרת מה שאנחנו יכולים לתת, ולא לחכות שהן יגיעו למיון.
אבל הילדים שלהן שיגדלו, גם יהיו בלי זכויות?
התינוקות שלהן. -לצערי כן.
אבל את אופטימית? -איזו ברירה יש לי?
אני חוזרת עם המון סיפוק מהמרפאות האלה
כי אני יודעת שלפחות הצלחתי לעזור לכמה.
אי אפשר לעשות שינויים בצעדים יותר מדי גדולים,
אחרת אתה לא משיג שום דבר.
