הקשישים ניצולי השואה עדיין בבידוד, בואו נדאג להם יחד | כאן דעה

‫זו אימא? ‫-זו אימא.

‫אה, מצוות כיבוד הורים. ‫-הורים זה הדבר הכי חשוב.

‫אם אתה רוצה שיתייחסו אליך בצורה כזו, ‫תתייחס גם בעצמך.

‫בדיוק. ‫תדע לך, הביקורים האלה זה חשוב מאוד.

‫להתעניין "אימא, מה שלומך?"

‫שאלה קטנה, ‫"שלום, מה נשמע? הכול בסדר?"

‫בדיוק. שאלה קטנה. ‫-דקה. לא גוזל... -בדיוק.

‫וכמה הם מחכים לזה? ‫-לגמרי, באמת לגמרי.

‫המבוגרים, אנשים לא מבינים, ‫כמה הם צריכים את החיזוק הקטן הזה,

ה"בוקר טובוה"שלום", ‫ואנחנו עוברים כאילו אין מחר.

‫בדיוק, עוזי, בול.

‫איזה כיףחבר'ה, תודה תודה.

‫יום שישי האחרון יצאתי לקניות ‫לכבוד השבת.

‫ראיתי ברחובות מאות ואלפי אנשים,

‫אבל יש אוכלוסייה אחת ‫שלא רואים ברחוב.

‫אותם בודדים, מבודדים, ‫הקשישים, ניצולי השואה.

‫הם לא יוצאים לקניות, הם יושבים בבית.

‫הם בבידוד, ואנחנו כבר בשגרה?

‫אז לפחות, מה אני יכול לעשות, ‫האיש הקטן? לעודד.

‫אפשר שכל אחד מאיתנו ‫קצת יפתח את הערנות שלו

‫מה קורה סביבו באותו בניין שהוא גר. ‫דפוק בדלת.

‫הוא לא יסלק אותך, ‫מקסימום יגיד לך "מה אתה רוצה?"

‫תגיד, "רציתי לשאול מה שלומך?" ‫מילה טובה.

‫אולי שהילד שלך יצייר איזה ציור יפה ‫ויגיש לו ליד הדלת.

‫מישהו חושב עליו, מישהו... ‫אולי לדבר איתו מעבר לדלת.

‫ישראלים אוהבים להתחבק, ‫אוהבים להיות ביחד.

‫אנשים חמים אנחנו.

‫ופתאום גרמו לנו לשמור מרחק אחד מהשני

‫ונותנים רק מרפקים אחד לשני, ‫וזה לא אנחנו.

‫כל אחד עסוק עם עצמו ‫ושם מסכה על הפנים,

‫ומתחבאים ולא מדברים ולא מתחבקים.

‫אז פתאום בתוך כל ההתרחקות הזאת, ‫שכחנו שיש גם ניצולי שואה בבתים לבד.

‫אנחנו יכולים לתת דבר ערך שנקרא ‫יחס ואכפתיות.

‫שיכול לפתור בעיה קשה מאוד ‫לאותם בודדים שהם כרגע מבודדי קורונה.

‫חיזוק וביטחון שהם לא לבד.