פרק 8 - קורס צוערים ואפריקה

פרק 8 - קורס צוערים

לאחר שנה בצוות האוניה 'קדמה' הורדתי לחוף כדי להצטרף לקורס צוערים שנפתח על סיפון האוניה 'אלון'. עברתי את תהליך העליה לאוניה שכלל קבלת אישור רפואי, רישום במשרד התחבורה, והתייצבות במשטרת הנמל עד שלבסוף הגעתי לאוניה. על הרציף התאספו עשרה קדטים.

הייתי היחיד שנותר מהחבורה הראשונית באוניה 'שקמה'. הקצין השלישי קיבל אותנו ברציף.

לאחר שבדק ומצא שכולנו התייצבנו, עלינו לאוניה שהיתה תאומה שלה'שקמה' וחולקנו לקבינות. גם כאן כמוב'שקמה' הקדטים היו בנוסף לצוות האוניה ולכן צופפו אותנו שלושה בקבינה, האוניה הפליגה בקו מערב אפריקה. כל הפלגה ערכה כשלושה חודשים והקורס אמור היה להימשך כשנה. סמוך לסיפון סירות ההצלה נבנתה כיתת לימוד. רוכזנו בכיתה. השלישי יצא ולאחר דקות ספורות הגיע חזרה ואיתו ברנש נמוך ושמנמן, לבוש מכנסיג'ינס, חולצה לבנה ודרגות רב-חובל על כתפיו. רב-החובל שהציג את עצמו כמפקד הקורס (לאוניה היה רב-חובל אחר), סיפר לנו על הלימודים הצפויים לנו ועל חלקנו בעזרה לצוות האוניה.

סדר היום היה: השכמה, התעמלות בוקר, ארוחת בוקר, ארבע שעות לימודים בכיתה וארבע שעות עבודה בסיפון, שעות נוספות לפי צרכי האוניה. שיעורי בית בזמן שנותר. אפשר ורצוי לנסות לישון לפני השחר הבא. מהר מאד למדתי שהזמן הקצוב לא מותיר זמן לשינה. למזלי שותפיי לקבינה היוחבר'ה מביני עניין וחילקנו ביננו את שיעורי הבית הרבים, כל אחד הכין שיעורים במקצוע אחר, כך גמרנו את שיעורי הבית בשליש מהזמן. מתכון זה הוכח כיעיל והותיר לנו זמן חופשי לבילוי ושינה. הייתי הקדט הבוגר בקורס. יתר הקדטים היו סמוך מאד לשחרורם מהשרות הצבאי ואחד היה לפני גיוסו. קראנו לו בחיבה 'ילד' על אף שהיה גדול מאתנו בממדי גופו. בהמשך אספר על הקורות אותי בהפלגות במהלך לימודי בקורס הזה.

המשך פרק 8 - אפריקה

יבשת זאת לא היתה חדשה עבורי. ביקרתי אותה בהפלגה באוניה 'שקמה'. מפגש התרבויות הוא מדהים. האפריקאים לא רק נראים שונה, אלא גם חושבים שונה ממה שהורגלתי בו. לאחר שלושה חודשים ביבשת נדמה היה לי שמתחיל אני להבין את תושבי אפריקה. לדוגמה: מושג הזמן שם שונה ממה שאנו מורגלים אליו. אפריקאי, ולא חשוב לאיזו מדינה באפריקה הוא שייך, כאשר הוא מבקש 'חכה לי רגע, מיד אחזור' יכול אתה להיות רגוע. הבחור ישוב. במקרה הטוב זה קורה אחרי כמה שעות. לפרקים זה עניין של ימים.

דוגמה נוספת: במרכז כל עיר באפריקה יש מגרש חנייה גדול שם חונות משאיות קטנות המכונות בשפת המקום 'ממי-לורי' נהג המשאית מקשט את רכבו לפי יד הדמיון הטובה עליו, לכל משאית כזאת שלט ועליו פתגם כמו: 'לעולם הים לא יתייבש' או 'אלוהים אוהב את בניו'. אפריקאי הרוצה להגיע לכל מקום שהוא, אין לו אלא להתעניין במגרש החנייה איזו משאית מגיעה ליעדו. כאשר נמצאת המשאית המתאימה מתיישב הברנש לצד המשאית ומתארגן לשהות ממושכת. איננו שואל מתי יוצאים לדרך ונראה ששאלת הזמן אינה מפריעה לו. המשאית תצא לדרך כאשר תתמלא, תהליך העשוי להימשך כמה ימים. כל נוסע נוסף מצטרף לממתינים ומתקבל כבן בית. בכל כפר בדרך כאשר יורד נוסע חוזר תהליך ההמתנה עד שהמשאית מתמלאת מחדש ויוצאת שוב לדרך. בקצב כזה, אם היעד איננו הכפר הקרוב יש לשער שההולך ברגל יגיע זמן רב לפני המשאית. הזמן איננו ההבדל היחיד בתרבויות. לכן למדתי לקבל אותם כמו שהם ולא לנסות להבין אותם לפי אמות המידה המקובלות אצלנו. עם זאת אפריקה הייתה עבורי כר נרחב לחוויות שונות ומשונות.