×

Utilizziamo i cookies per contribuire a migliorare LingQ. Visitando il sito, acconsenti alla nostra politica dei cookie.


image

Israeli TV shows, שרגא בישגדא: ספיישל חינוכית

שרגא בישגדא: ספיישל חינוכית

"יש כמה דברים שתמיד כדאי לדעת,

"כמו, למה, למשל, הכיכר לא מרובעת.

"ומה ההבדלים בין שוקולד לשוקולדה

"או למה מצמידים לשם כמו שרגא את ביש גדא?"

מי המציא את החשמל? -מי ביית את הגמל?

מי צייר את המונה ליזה? -מי הגה מילה כמו "גלידה"?

מי טיפס על ראש ההר? -ומי גר בזנזיבר?

מי בנה מגדל בפיזה? -מי זאת אימא של עליזה?

"מוכנים שם בנגב? מוכנים כבר בגליל?

"זה תכף בא. שלוש, ארבע, והנה זה מתחיל."

נחמד פה!

שלום וברוכים הבאים לבלוג של שרגא. זה אני.

כמו שאתם יודעים, יש לי חבר שקוראים לו יוסקה.

יוסקה הוא אח של יוסי ויוסלה,

ובלהקה שלנו "שרגא והיוספים" הוא מנגן בכישרון רב על משולש.

אבל זה לא הכישרון היחיד שלו.

יוסקה מנהל רשימות ויומנים מאוד מדויקים.

הוא יכול להגיד לכם, למשל,

מתי הפועל נווה קסם ניצחה בפעם האחרונה,

יום, שעה ותוצאה,

אפילו שזה היה לפני הרבה הרבה שנים.

והכול רשום ומתויק אצלו. הכול.

למה אני מספר לכם את זה? כי אתמול,

בעוד אני מתלבט לאיזה נושא להקדיש את הבלוג של היום,

יוסקה בא אליי לכוס שוקו,

ובין השלוק השני לשלוק השלישי הוא אמר לי שלפי הרישומים שלו

כבר חמש פעמים הבטחתי לדבר בבלוג על דובי הקוטב הצפוני,

ותמיד עליזה התערבה, הנושא השתנה,

ובסוף לא דיברתי עליהם אפילו מילה אחת.

אז הבטחתי ליוסקה שהיום זה היום.

היום נקדיש את הבלוג כולו לדובי הקוטב הצפוני.

דובי... -טעות לעולם חוזרת.

טעות לעולם חוזרת מאוד גם לך, עליזה.

ואם תמשיך עם דובי הקוטב,

הטעות תישאר טעות ואי אפשר יהיה להחזיר אותה.

ידעתי. למה? למה, עליזה?

למה בכל פעם שאני מעלה את דובי הקוטב,

את מתנגדת לנושא? למה? -לא היום.

ביום מיוחד וחגיגי כמו היום

זאת טעות לדבר על דברים שאינם ברומו של עולם.

רומו של עולם? -כן.

איזה יום מיוחד וחגיגי? על מה את בדיוק מדברת, עליזה?

נו, באמת, שרגא. אתה לא קורא עיתונים?

לא רואה רדיו? לא שומע טלוויזיה?

לא גולש באינטרנט?

כל אמצעי התקשורת מדברים רק על זה.

על מה? -כולם מציינים חמישים שנים לחינוכית.

כל המדינה חוגגת את היובל הזה,

ורק בבלוג של שרגא ביש גדא עוסקים בדובי הקוטב.

אה. -אה.

החינוכית זה...

אל תגיד לי שאתה לא יודע מהי הטלוויזיה החינוכית, שרגא.

זה... זה ההפך מהטלוויזיה החוצפנית, לא?

לא, שרגא. זה המקום שבו יצרו והפיקו

מאות סדרות טלוויזיה לימודיות,

חינוכיות... -חינוכיות. -ואקטואליה. -ואקטואליה, כן.

את קישקשתא הכרת? -קישקשתא? בוודאי. גדלתי עליו.

"קוראים לי קישקשתא, קישקשתא זה שמי..." -ברור.

ואת "פרפר נחמד"? -"בוא אליי, פרפר נחמד".

ו"זהו זה". -זהו זה? מה זאת אומרת?

רק "פרפר נחמד" וקישקשתא? זה הכול?

לא, "זהו זה". מעולם לא שמעת על תכנית הטלוויזיה "זהו זה"?

לא. -לא יכול להיות.

תראה קטע, תיזכר. -רגע, רגע, עליזה.

את לא יכולה להקרין פה קטעים. זה לא הבלוג שלך. סליחה.

תראה ותיזכר. -בסדר.

איבני. איבני. איבני. -יא באבא!

איך שברחת אבא שלי מת. נפל עליו עשרים קילו בשר קפוא. איי!

אללה יסטור! אללה ירחמו!

בכלל לא היה טוב כמו שחשבתי.

בלילות היה מבריח בשר לאמסטרדם.

אבוכ? -אבוי בכלל לא אבוי. אבוכ זה אבוי.

אבוכ זה אבוי? -אייווה. -אבוי זה אבוכ? -אייווה, יא איבני.

אחרי שמת אבו בורגול קיבלתי עין רעה.

שתיתי כוס תה עם נענע ונכנס לי כפית בתוך העין.

נהייתי עיוור.

נו? מזכיר לך משהו?

כלום, שום דבר.

מעופף לגמרי.

בכל אופן, אם אתה רוצה להמשיך להיות שייך

למשפחת כלי התקשורת המכובדת... -ב.. ב... ב... בטח!

בטח שאני רוצה להיות שייך, עליזה. אני אוהב משפחה, ועוד מכובדת.

אז אתה חייב להקדיש את הבלוג לחגיגות היובל,

ולא - יסמנו אותך.

יסמנו אותי? -אתה רוצה שיסמנו אותך?

אני לא יודע.

זה טוב שיסמנו אותי?

לא היית רוצה שיצביעו עליך ברחוב כמי שלא ציין את היום הזה.

בעיקר אתה, שהשכנה שלך מלמטה הייתה מהמייסדות העלומות

של הטלוויזיה החינוכית. -וואו! באמת, עליזה?

את סתם אומרת. -לא. -מה, אני לא ידעתי

שאת ממייסדות החינוכית.

שטויות. אני לא לוקחת לעצמי את הקרדיט הזה,

אבל אם לא תתייחס לזה, העלבון יהיה צורב שבעתיים.

בסדר, עליזה, אבל מה עושים ביובל לחינוכית? מה?

זאת אומרת, אני לא התארגנתי, לא הכנתי כלום.

ואין לי מה להוסיף על זה. -אין לה שום... רגע, עליזה! עליזה!

אויש, באמת, עליזה. מה החוכמה הזאת?

את משנה את הנושא ונעלמת? אוף!

הטלוויזיה החינוכית... יוסקה, אני מאוד מצטער,

אבל חל שוב שיבוש בקשר לדובי הקוטב.

אני לא רוצה שהכאב של עליזה יהיה צורב שבעתיים,

אבל איך חוגגים לטלוויזיה? מה עושים?

מרימים אותה חמישים פעם באוויר?

שמים אותה במרכז הסלון ומניחים זר על האנטנה שלה?

מזמינים לה קוסם? אויש, עליזה! עליזה!

אני לא יודע איך חוגגים יובל ל...

חינוכית!

אה... לימודית!

פתוח!

היי, שרגא. -היי, נטע. אויש, נטע, נטע, טוב מאוד שבאת.

תשמעי, אני חייב את העזרה שלך, נטע.

אני יודעת, ראיתי הכול בטלפון.

באתי לעזור, ויש לי בקושי עשר דקות,

כי הזמינו אותי להתראיין ברדיו, אז...

וואו, וואו, וואו, וואו. ריאיון ברדיו? -כן. -על מה?

בעצם, אל תעני לי. בבקשה, אל תעני לי.

חבל על כל שנייה. תגידי לי רק איך חוגגים יובל לטלוויזיה,

אם את יכולה. -בסדר, בסדר. בלי לחץ. אני צריכה לחשוב.

טוב, תחשבי, תחשבי. בסדר.

ובינתיים ספרי לי, מי הזמין אותך לריאיון ברדיו?

אני לא יכולה גם לספר וגם לחשוב, שרגא. -טוב, טוב.

אז רק תחשבי. תחשבי, תחשבי.

לא צריך לחשוב. -לא צריך לחשוב מאוד גם לך, עליזה.

צפיתי את הקטסטרופה והכינותי מראש מומחה ויועץ

לענייני חגים ומועדים. -גדול! יופי!

הוא בדרך אליך, שרגא. -נהדר! נהדר! גדול! גדול!

תודה רבה, עליזה. -ועד שיגיע, תקשטו קצת.

בסדר, עליזה. -ובינתיים נעבור לקטע היסטורי

מימיה הראשונים של הטלוויזיה החינוכית.

מה? מה? מה? רגע, רגע, מה את עושה, עליזה?

סליחה, מה את עושה?

נראה אם תצליחו לזהות אותי בתמונות הללו.

אבל זה לא הבלוג שלך, עליזה. זה הבלוג של...

את רואה מה היא עושה?

הטלוויזיה הלימודית מופעלת בישראל

החל ביום חמישי, 24 במרץ.

אנו ערכנו סיור קצר באולפני נאמנות הטלוויזיה הלימודית

שברמת אביב.

הנושאים שיילמדו באמצעות הטלוויזיה

הם טבע, מתמטיקה ואנגלית.

שיעורי הטלוויזיה מיועדים לתלמידי כיתות ז' ו-ט',

ושלושה מקלטי טלוויזיה הוצבו בכל אחד מ-32 בתי הספר

אליהם מיועדים השיעורים הראשונים.

בדרך כלל ישודרו שיעורי הטלוויזיה בראשית כל שיעור

ויימשכו 25 דקות בערך,

זאת על מנת לאפשר למורי הכיתה לפתח ולהרחיב את הדיבור

על מה שחזו התלמידים.

הציוד האלקטרוני החדיש של הטלוויזיה הלימודית

עלה בסביבות שני מיליון דולר,

וכל השיעורים מוקלטים מראש על סרט וידאוטייפ.

לא ראיתי שם את עליזה. -גם אני לא.

טוב, הנה, עכשיו הרבה יותר חגיגי כאן.

נשאר לנו רק להחליט איך חוגגים, איך עושים את זה. -כן.

מתי המומחה צריך להגיע? -לא יודעת, אבל, שרגא,

אולי בינתיים אני אספר לך קצת על החינוכית

וזה ייתן לך רעיונות. -וואו, רעיון מצוין!

יבוא! -יבוא, יבוא.

שלום לכל החוגגים והחוגגות, הקייטנים, הקייטנות,

משפחות החתן והכלה וחתן בר המצווה!

מה בר מצווה? -הנה אתם!

לא, לא, לא. בר מצווה זה מין אמירה "פאנית" כזאת,

כי אני מה-זה מגניב. אומרים בר מצווה.

אני זלמן ביש מזלמן, יועץ, מפיק ומארגן מסיבות קרחנה.

בבקשה, כרטיס ביקור. ומומחה לכל הסוגים של...

אתם יכולים להחזיר. ראיתם מספיק.

מומחה לכל הסוגים של זיקוקין די נור:

גדול, קטן, מתפצל, מתרומם, משתייף, מסתובב, מתברג,

מתפוצץ ומתמוגג.

עליזה שלחה אותי לכאן כדי לארגן פה מסיבה שחבל על הזמן.

לכבוד מה המסיבה בכלל?

שרגא מחפש רעיון מקורי לחגיגת יום ההולדת לחינוכית.

יום הולדת? אין בעיה!

זה החלל? -כן, זה החלל. -יש לי, יש לי, יש לי!

כולם מתחבאים בפינות, סוגרים את האורות,

שקט, כאילו אין אף אחד בבית,

מפתח במנעול, חינוכית פותחת את הדלת,

ברגע שהיא נכנסת... -אתה מציע מסיבת הפתעה?

או! זה מה שרציתי שתחשבו. אבל זו לא סתם הפתעה.

ברגע שהיא נכנסת אני לוחץ על כפתור ההפעלה,

זיקוק די נור עף ישר אל התקרה ומתפצל, מתנפץ, מתפורר

ונוזל לאט לאט יפה כזה, כמו וילון על הקירות.

תאמינו לי, היא נכנסת וחוטפת את הג'ננה של יום ההולדת שלה.

מי נכנסת? -חינוכית, לא?

למי יום ההולדת? -לטלוויזיה החינוכית.

אה. היא... היא טלוויזיה?

חשבתי שזו בחורה שיש לה שם, שקוראים לה חינוכית. -לא, לא, לא.

זה לא יום הולדת של בן אדם, זה יום הולדת של מקום ורעיון.

הבנתי, הבנתי. בסדר, מקום ורעיון לא יכולים פתאום להיכנס הביתה.

צריך להרחיב את הדלת. -לא, לא, לא. -ברור.

זה לא משהו שיש לו רגליים. -כן, בטח.

שלא... שלא... אין, לחינוכית אין רגליים. הבנתי.

תנו לי עוד ניסיון, תנו לי... תנו לי לחשוב, קחו את הזמן.

יש לי! שימו לב, אתם תעמדו שניכם ככה. -כן.

אולי אפילו עם לפיד ביד, ככה. זהו, החזקתם, תחזירו.

ותגידו משהו שאני אכתוב לכם.

"תודה לאבי בלה-בלה-בלה ולאמי בלה-בלה-בלה".

איזה שמות יש להורים שלכם?

ו... את יודעת לשיר? -כן, אבל אני חייבת לעוף מפה עוד כמה דקות.

פשוט יש לי ריאיון לרדיו.

ריאיון לרדיו? -כן. -מי הזמין אותך לריאיון?

רגע, רגע! אתה קוטע לי את חוט המחשבה! לא להתפזר!

עזבי לשיר. לא יודעת לשיר, לא צריך.

אתה אומר כמה מילים, בלה-בלה-בלה, עד הלום,

ואז, שימו לב, אני לוחץ על כפתור ההפעלה

של הזיקוק די נור...

וטיל זיקוק די נור עף ישר אל התקרה. -לא, לא, לא!

פה יש לי רעיון טוב יותר. ארבע. שימו לב.

ארבעה טילים, אחד בכל פינה של החלל,

עפים בהצלבה תוך סיבוב פורפרה מרגש,

נתקעים בתקרה, משנים מסלול וזורמים זה אל זה

כמו האיחוד ההרמוני והשלמות שהחינוכית מייצגת.

הרצפה פה חסינת אש? -כן, באמת רציתי לשאול אותך

אם בכלל מותר להפעיל זיקוקים בתוך הבית.

בשום פנים ואופן! ואני גם לא ארשה זאת!

על גופתי המתה! זיקוקים? לא!

אז מה אתה מציע בעצם?

קודם כול להיפטר מהזיקוקים האלה.

ואל תלחצו עליי. זה רעיון... זה בנלי.

מה נתקעתם עם הזיקוקים האלה?

אני מציע לראיין אושיה

מהמייסדות העלומות של הטלוויזיה החינוכית,

את עליזה מהקומה למטה. -עליזה שלחה אותך להציע את זה?

אויש, היא השתלטה לי על התכנית, העליזה הזאת!

היא משדרת קטעים שהיא רוצה

והיא שלחה אותך בשביל להציע את זה, נכון או לא?

את זלמן ביש מזלמן אף אחד לא שולח! תיזהר ממני!

לפעמים מבקשים ממני לבוא, אני בא ואומר:

"לעליזה יש סקופ שחבל על הזמן".

סקופ? -סקופ!

סקופ, נטע. סקופ. -סקופ, סקופ!

בואו נשמע אותה כבר, כי אני חייבת לזוז.

זה יהיה קצר, אני מוכנה.

זה יהיה קצר, אני מוכנה מאוד גם לך, עליזה.

ב-1966, כשיסדו את הטלוויזיה החינוכית,

הייתי מורה צעירה, נמרצת,

מלאת כריזמה ויפה לא פחות מהיום.

אני אוהב את האישה הזאת.

זה היה אך טבעי שיפנו אליי

וישאלו אותי אם אני רוצה להיות מורה בטלוויזיה.

אך טבעי. -לא סיפרת לי על זה, עליזה.

אז פנו אלייך? -לא.

אבל עזוב, אני לא עושה חשבון למי פונה, מי פונה.

אני פניתי אליהם.

אני אוהב את האישה הזאת.

אני חשבתי שאת צוחקת כשאת אומרת שאת ממייסדי החינוכית.

שאלתי איזה מין טלוויזיה הם הולכים לעשות. -נו?

אמרו לי: "טלוויזיה שמלמדת". -נכון.

אמרתי: "אה, מין טלוויזיה לימודית כזאת?"

אמרו לי: "רעיון נהדר. נקרא לה 'הטלוויזיה הלימודית'.

"אכפת לך?" -אני אוהב את האישה הזאת.

היא מלאך. בטח שלא היה אכפת לך.

היה אכפת לי ועוד איך! אבל ויתרתי. -ויתרת.

שישתמשו בשם. -בדיוק. -יפה.

מרוב עצבים על הוויתור, קמתי, אמרתי להם שעם כל הכבוד ללימוד,

בעיניי חינוך יותר חשוב. -בטח.

וביום שהם יהפכו לטלוויזיה החינוכית, שיפנו אליי.

כמה שאני אוהב את האישה הזאת. -קצת חינוך!

רגע, רגע. וכששינו את השם של הטלוויזיה הלימודית

לטלוויזיה החינוכית, אז הם פנו אלייך?

לא. אבל אני לא עושה חשבון למי פונה למי.

פניתי אני אליהם. -בדיוק. נו, ומה קרה? מה?

לא חזרו אליי.

בגלל זה עד היום אני לא מופיעה בתמונות של המייסדים.

עצוב מאוד. -עצוב? זה יותר מעצוב! זה סוחט רגשית.

טוב, אבל זה לא בדיוק מייסדת.

אם זה לא מייסדת, אז מה זה מייסדת? את מייסדת?

היא הייתה גם מעורבת בצמתים הכי חשובים

של הטלוויזיה החינוכית.

בכל הצמתים, לא רק של החינוכית. -נכון, בשם.

חינוכית-לימודית, כן. -בדיוק. איפה... איפה השירותים?

פה, פה. פה. פה.

אז למה אתם מחביאים את זה שם בפינה?

למה זה לא נמצא פה במקום מרכזי?

טוב, תיזהר. תיזהר, יש שם את הזיקוקים שלך.

טוב, אני חייבת ללכת. אני מאחרת לריאיון ברדיו.

איזה ריאיון? מי הזמין אותך לריאיון? לא סיפרת לי כלום.

לכבוד יובל לחינוכית. זימנו אותי כאחת שמופיעה בחינוכית.

רגע, רגע, רגע, רגע. את מופיעה בחינוכית? מזל טוב!

למה לא סיפרת לי?

בבלוג שלך, שרגא, שמשודר גם בחינוכית.

לא נכון! רגע! לא, לא ידעתי. ממתי?

שנייה. עליזה! את ידעת?

ברח לי זיקוק אדום. מישהו ראה אותו אולי?

תכתוב: יעל פרידמן

ייעוץ לשון לכתוביות: מיה בסטר קינן

הפקת כתוביות: אולפני אלרום


שרגא בישגדא: ספיישל חינוכית

"יש כמה דברים שתמיד כדאי לדעת,

"כמו, למה, למשל, הכיכר לא מרובעת.

"ומה ההבדלים בין שוקולד לשוקולדה

"או למה מצמידים לשם כמו שרגא את ביש גדא?"

מי המציא את החשמל? -מי ביית את הגמל?

מי צייר את המונה ליזה? -מי הגה מילה כמו "גלידה"?

מי טיפס על ראש ההר? -ומי גר בזנזיבר?

מי בנה מגדל בפיזה? -מי זאת אימא של עליזה?

"מוכנים שם בנגב? מוכנים כבר בגליל?

"זה תכף בא. שלוש, ארבע, והנה זה מתחיל."

נחמד פה!

שלום וברוכים הבאים לבלוג של שרגא. זה אני.

כמו שאתם יודעים, יש לי חבר שקוראים לו יוסקה.

יוסקה הוא אח של יוסי ויוסלה,

ובלהקה שלנו "שרגא והיוספים" הוא מנגן בכישרון רב על משולש.

אבל זה לא הכישרון היחיד שלו.

יוסקה מנהל רשימות ויומנים מאוד מדויקים.

הוא יכול להגיד לכם, למשל,

מתי הפועל נווה קסם ניצחה בפעם האחרונה,

יום, שעה ותוצאה,

אפילו שזה היה לפני הרבה הרבה שנים.

והכול רשום ומתויק אצלו. הכול.

למה אני מספר לכם את זה? כי אתמול,

בעוד אני מתלבט לאיזה נושא להקדיש את הבלוג של היום,

יוסקה בא אליי לכוס שוקו,

ובין השלוק השני לשלוק השלישי הוא אמר לי שלפי הרישומים שלו

כבר חמש פעמים הבטחתי לדבר בבלוג על דובי הקוטב הצפוני,

ותמיד עליזה התערבה, הנושא השתנה,

ובסוף לא דיברתי עליהם אפילו מילה אחת.

אז הבטחתי ליוסקה שהיום זה היום.

היום נקדיש את הבלוג כולו לדובי הקוטב הצפוני.

דובי... -טעות לעולם חוזרת.

טעות לעולם חוזרת מאוד גם לך, עליזה.

ואם תמשיך עם דובי הקוטב,

הטעות תישאר טעות ואי אפשר יהיה להחזיר אותה.

ידעתי. למה? למה, עליזה?

למה בכל פעם שאני מעלה את דובי הקוטב,

את מתנגדת לנושא? למה? -לא היום.

ביום מיוחד וחגיגי כמו היום

זאת טעות לדבר על דברים שאינם ברומו של עולם.

רומו של עולם? -כן.

איזה יום מיוחד וחגיגי? על מה את בדיוק מדברת, עליזה?

נו, באמת, שרגא. אתה לא קורא עיתונים?

לא רואה רדיו? לא שומע טלוויזיה?

לא גולש באינטרנט?

כל אמצעי התקשורת מדברים רק על זה.

על מה? -כולם מציינים חמישים שנים לחינוכית.

כל המדינה חוגגת את היובל הזה,

ורק בבלוג של שרגא ביש גדא עוסקים בדובי הקוטב.

אה. -אה.

החינוכית זה...

אל תגיד לי שאתה לא יודע מהי הטלוויזיה החינוכית, שרגא.

זה... זה ההפך מהטלוויזיה החוצפנית, לא?

לא, שרגא. זה המקום שבו יצרו והפיקו

מאות סדרות טלוויזיה לימודיות,

חינוכיות... -חינוכיות. -ואקטואליה. -ואקטואליה, כן.

את קישקשתא הכרת? -קישקשתא? בוודאי. גדלתי עליו.

"קוראים לי קישקשתא, קישקשתא זה שמי..." -ברור.

ואת "פרפר נחמד"? -"בוא אליי, פרפר נחמד".

ו"זהו זה". -זהו זה? מה זאת אומרת?

רק "פרפר נחמד" וקישקשתא? זה הכול?

לא, "זהו זה". מעולם לא שמעת על תכנית הטלוויזיה "זהו זה"?

לא. -לא יכול להיות.

תראה קטע, תיזכר. -רגע, רגע, עליזה.

את לא יכולה להקרין פה קטעים. זה לא הבלוג שלך. סליחה.

תראה ותיזכר. -בסדר.

איבני. איבני. איבני. -יא באבא!

איך שברחת אבא שלי מת. נפל עליו עשרים קילו בשר קפוא. איי!

אללה יסטור! אללה ירחמו!

בכלל לא היה טוב כמו שחשבתי.

בלילות היה מבריח בשר לאמסטרדם.

אבוכ? -אבוי בכלל לא אבוי. אבוכ זה אבוי.

אבוכ זה אבוי? -אייווה. -אבוי זה אבוכ? -אייווה, יא איבני.

אחרי שמת אבו בורגול קיבלתי עין רעה.

שתיתי כוס תה עם נענע ונכנס לי כפית בתוך העין.

נהייתי עיוור.

נו? מזכיר לך משהו?

כלום, שום דבר.

מעופף לגמרי.

בכל אופן, אם אתה רוצה להמשיך להיות שייך

למשפחת כלי התקשורת המכובדת... -ב.. ב... ב... בטח!

בטח שאני רוצה להיות שייך, עליזה. אני אוהב משפחה, ועוד מכובדת.

אז אתה חייב להקדיש את הבלוג לחגיגות היובל,

ולא - יסמנו אותך.

יסמנו אותי? -אתה רוצה שיסמנו אותך?

אני לא יודע.

זה טוב שיסמנו אותי?

לא היית רוצה שיצביעו עליך ברחוב כמי שלא ציין את היום הזה.

בעיקר אתה, שהשכנה שלך מלמטה הייתה מהמייסדות העלומות

של הטלוויזיה החינוכית. -וואו! באמת, עליזה?

את סתם אומרת. -לא. -מה, אני לא ידעתי

שאת ממייסדות החינוכית.

שטויות. אני לא לוקחת לעצמי את הקרדיט הזה,

אבל אם לא תתייחס לזה, העלבון יהיה צורב שבעתיים.

בסדר, עליזה, אבל מה עושים ביובל לחינוכית? מה?

זאת אומרת, אני לא התארגנתי, לא הכנתי כלום.

ואין לי מה להוסיף על זה. -אין לה שום... רגע, עליזה! עליזה!

אויש, באמת, עליזה. מה החוכמה הזאת?

את משנה את הנושא ונעלמת? אוף!

הטלוויזיה החינוכית... יוסקה, אני מאוד מצטער,

אבל חל שוב שיבוש בקשר לדובי הקוטב.

אני לא רוצה שהכאב של עליזה יהיה צורב שבעתיים,

אבל איך חוגגים לטלוויזיה? מה עושים?

מרימים אותה חמישים פעם באוויר?

שמים אותה במרכז הסלון ומניחים זר על האנטנה שלה?

מזמינים לה קוסם? אויש, עליזה! עליזה!

אני לא יודע איך חוגגים יובל ל...

חינוכית!

אה... לימודית!

פתוח!

היי, שרגא. -היי, נטע. אויש, נטע, נטע, טוב מאוד שבאת.

תשמעי, אני חייב את העזרה שלך, נטע.

אני יודעת, ראיתי הכול בטלפון.

באתי לעזור, ויש לי בקושי עשר דקות,

כי הזמינו אותי להתראיין ברדיו, אז...

וואו, וואו, וואו, וואו. ריאיון ברדיו? -כן. -על מה?

בעצם, אל תעני לי. בבקשה, אל תעני לי.

חבל על כל שנייה. תגידי לי רק איך חוגגים יובל לטלוויזיה,

אם את יכולה. -בסדר, בסדר. בלי לחץ. אני צריכה לחשוב.

טוב, תחשבי, תחשבי. בסדר.

ובינתיים ספרי לי, מי הזמין אותך לריאיון ברדיו?

אני לא יכולה גם לספר וגם לחשוב, שרגא. -טוב, טוב.

אז רק תחשבי. תחשבי, תחשבי.

לא צריך לחשוב. -לא צריך לחשוב מאוד גם לך, עליזה.

צפיתי את הקטסטרופה והכינותי מראש מומחה ויועץ

לענייני חגים ומועדים. -גדול! יופי!

הוא בדרך אליך, שרגא. -נהדר! נהדר! גדול! גדול!

תודה רבה, עליזה. -ועד שיגיע, תקשטו קצת.

בסדר, עליזה. -ובינתיים נעבור לקטע היסטורי

מימיה הראשונים של הטלוויזיה החינוכית.

מה? מה? מה? רגע, רגע, מה את עושה, עליזה?

סליחה, מה את עושה?

נראה אם תצליחו לזהות אותי בתמונות הללו.

אבל זה לא הבלוג שלך, עליזה. זה הבלוג של...

את רואה מה היא עושה?

הטלוויזיה הלימודית מופעלת בישראל

החל ביום חמישי, 24 במרץ.

אנו ערכנו סיור קצר באולפני נאמנות הטלוויזיה הלימודית

שברמת אביב.

הנושאים שיילמדו באמצעות הטלוויזיה

הם טבע, מתמטיקה ואנגלית.

שיעורי הטלוויזיה מיועדים לתלמידי כיתות ז' ו-ט',

ושלושה מקלטי טלוויזיה הוצבו בכל אחד מ-32 בתי הספר

אליהם מיועדים השיעורים הראשונים.

בדרך כלל ישודרו שיעורי הטלוויזיה בראשית כל שיעור

ויימשכו 25 דקות בערך,

זאת על מנת לאפשר למורי הכיתה לפתח ולהרחיב את הדיבור

על מה שחזו התלמידים.

הציוד האלקטרוני החדיש של הטלוויזיה הלימודית

עלה בסביבות שני מיליון דולר,

וכל השיעורים מוקלטים מראש על סרט וידאוטייפ.

לא ראיתי שם את עליזה. -גם אני לא.

טוב, הנה, עכשיו הרבה יותר חגיגי כאן.

נשאר לנו רק להחליט איך חוגגים, איך עושים את זה. -כן.

מתי המומחה צריך להגיע? -לא יודעת, אבל, שרגא,

אולי בינתיים אני אספר לך קצת על החינוכית

וזה ייתן לך רעיונות. -וואו, רעיון מצוין!

יבוא! -יבוא, יבוא.

שלום לכל החוגגים והחוגגות, הקייטנים, הקייטנות,

משפחות החתן והכלה וחתן בר המצווה!

מה בר מצווה? -הנה אתם!

לא, לא, לא. בר מצווה זה מין אמירה "פאנית" כזאת,

כי אני מה-זה מגניב. אומרים בר מצווה.

אני זלמן ביש מזלמן, יועץ, מפיק ומארגן מסיבות קרחנה.

בבקשה, כרטיס ביקור. ומומחה לכל הסוגים של...

אתם יכולים להחזיר. ראיתם מספיק.

מומחה לכל הסוגים של זיקוקין די נור:

גדול, קטן, מתפצל, מתרומם, משתייף, מסתובב, מתברג,

מתפוצץ ומתמוגג.

עליזה שלחה אותי לכאן כדי לארגן פה מסיבה שחבל על הזמן.

לכבוד מה המסיבה בכלל?

שרגא מחפש רעיון מקורי לחגיגת יום ההולדת לחינוכית.

יום הולדת? אין בעיה!

זה החלל? -כן, זה החלל. -יש לי, יש לי, יש לי!

כולם מתחבאים בפינות, סוגרים את האורות,

שקט, כאילו אין אף אחד בבית,

מפתח במנעול, חינוכית פותחת את הדלת,

ברגע שהיא נכנסת... -אתה מציע מסיבת הפתעה?

או! זה מה שרציתי שתחשבו. אבל זו לא סתם הפתעה.

ברגע שהיא נכנסת אני לוחץ על כפתור ההפעלה,

זיקוק די נור עף ישר אל התקרה ומתפצל, מתנפץ, מתפורר

ונוזל לאט לאט יפה כזה, כמו וילון על הקירות.

תאמינו לי, היא נכנסת וחוטפת את הג'ננה של יום ההולדת שלה.

מי נכנסת? -חינוכית, לא?

למי יום ההולדת? -לטלוויזיה החינוכית.

אה. היא... היא טלוויזיה?

חשבתי שזו בחורה שיש לה שם, שקוראים לה חינוכית. -לא, לא, לא.

זה לא יום הולדת של בן אדם, זה יום הולדת של מקום ורעיון.

הבנתי, הבנתי. בסדר, מקום ורעיון לא יכולים פתאום להיכנס הביתה.

צריך להרחיב את הדלת. -לא, לא, לא. -ברור.

זה לא משהו שיש לו רגליים. -כן, בטח.

שלא... שלא... אין, לחינוכית אין רגליים. הבנתי.

תנו לי עוד ניסיון, תנו לי... תנו לי לחשוב, קחו את הזמן.

יש לי! שימו לב, אתם תעמדו שניכם ככה. -כן.

אולי אפילו עם לפיד ביד, ככה. זהו, החזקתם, תחזירו.

ותגידו משהו שאני אכתוב לכם.

"תודה לאבי בלה-בלה-בלה ולאמי בלה-בלה-בלה".

איזה שמות יש להורים שלכם?

ו... את יודעת לשיר? -כן, אבל אני חייבת לעוף מפה עוד כמה דקות.

פשוט יש לי ריאיון לרדיו.

ריאיון לרדיו? -כן. -מי הזמין אותך לריאיון?

רגע, רגע! אתה קוטע לי את חוט המחשבה! לא להתפזר!

עזבי לשיר. לא יודעת לשיר, לא צריך.

אתה אומר כמה מילים, בלה-בלה-בלה, עד הלום,

ואז, שימו לב, אני לוחץ על כפתור ההפעלה

של הזיקוק די נור...

וטיל זיקוק די נור עף ישר אל התקרה. -לא, לא, לא!

פה יש לי רעיון טוב יותר. ארבע. שימו לב.

ארבעה טילים, אחד בכל פינה של החלל,

עפים בהצלבה תוך סיבוב פורפרה מרגש,

נתקעים בתקרה, משנים מסלול וזורמים זה אל זה

כמו האיחוד ההרמוני והשלמות שהחינוכית מייצגת.

הרצפה פה חסינת אש? -כן, באמת רציתי לשאול אותך

אם בכלל מותר להפעיל זיקוקים בתוך הבית.

בשום פנים ואופן! ואני גם לא ארשה זאת!

על גופתי המתה! זיקוקים? לא!

אז מה אתה מציע בעצם?

קודם כול להיפטר מהזיקוקים האלה.

ואל תלחצו עליי. זה רעיון... זה בנלי.

מה נתקעתם עם הזיקוקים האלה?

אני מציע לראיין אושיה

מהמייסדות העלומות של הטלוויזיה החינוכית,

את עליזה מהקומה למטה. -עליזה שלחה אותך להציע את זה?

אויש, היא השתלטה לי על התכנית, העליזה הזאת!

היא משדרת קטעים שהיא רוצה

והיא שלחה אותך בשביל להציע את זה, נכון או לא?

את זלמן ביש מזלמן אף אחד לא שולח! תיזהר ממני!

לפעמים מבקשים ממני לבוא, אני בא ואומר:

"לעליזה יש סקופ שחבל על הזמן".

סקופ? -סקופ!

סקופ, נטע. סקופ. -סקופ, סקופ!

בואו נשמע אותה כבר, כי אני חייבת לזוז.

זה יהיה קצר, אני מוכנה.

זה יהיה קצר, אני מוכנה מאוד גם לך, עליזה.

ב-1966, כשיסדו את הטלוויזיה החינוכית,

הייתי מורה צעירה, נמרצת,

מלאת כריזמה ויפה לא פחות מהיום.

אני אוהב את האישה הזאת.

זה היה אך טבעי שיפנו אליי

וישאלו אותי אם אני רוצה להיות מורה בטלוויזיה.

אך טבעי. -לא סיפרת לי על זה, עליזה.

אז פנו אלייך? -לא.

אבל עזוב, אני לא עושה חשבון למי פונה, מי פונה.

אני פניתי אליהם.

אני אוהב את האישה הזאת.

אני חשבתי שאת צוחקת כשאת אומרת שאת ממייסדי החינוכית.

שאלתי איזה מין טלוויזיה הם הולכים לעשות. -נו?

אמרו לי: "טלוויזיה שמלמדת". -נכון.

אמרתי: "אה, מין טלוויזיה לימודית כזאת?"

אמרו לי: "רעיון נהדר. נקרא לה 'הטלוויזיה הלימודית'.

"אכפת לך?" -אני אוהב את האישה הזאת.

היא מלאך. בטח שלא היה אכפת לך.

היה אכפת לי ועוד איך! אבל ויתרתי. -ויתרת.

שישתמשו בשם. -בדיוק. -יפה.

מרוב עצבים על הוויתור, קמתי, אמרתי להם שעם כל הכבוד ללימוד,

בעיניי חינוך יותר חשוב. -בטח.

וביום שהם יהפכו לטלוויזיה החינוכית, שיפנו אליי.

כמה שאני אוהב את האישה הזאת. -קצת חינוך!

רגע, רגע. וכששינו את השם של הטלוויזיה הלימודית

לטלוויזיה החינוכית, אז הם פנו אלייך?

לא. אבל אני לא עושה חשבון למי פונה למי.

פניתי אני אליהם. -בדיוק. נו, ומה קרה? מה?

לא חזרו אליי.

בגלל זה עד היום אני לא מופיעה בתמונות של המייסדים.

עצוב מאוד. -עצוב? זה יותר מעצוב! זה סוחט רגשית.

טוב, אבל זה לא בדיוק מייסדת.

אם זה לא מייסדת, אז מה זה מייסדת? את מייסדת?

היא הייתה גם מעורבת בצמתים הכי חשובים

של הטלוויזיה החינוכית.

בכל הצמתים, לא רק של החינוכית. -נכון, בשם.

חינוכית-לימודית, כן. -בדיוק. איפה... איפה השירותים?

פה, פה. פה. פה.

אז למה אתם מחביאים את זה שם בפינה?

למה זה לא נמצא פה במקום מרכזי?

טוב, תיזהר. תיזהר, יש שם את הזיקוקים שלך.

טוב, אני חייבת ללכת. אני מאחרת לריאיון ברדיו.

איזה ריאיון? מי הזמין אותך לריאיון? לא סיפרת לי כלום.

לכבוד יובל לחינוכית. זימנו אותי כאחת שמופיעה בחינוכית.

רגע, רגע, רגע, רגע. את מופיעה בחינוכית? מזל טוב!

למה לא סיפרת לי?

בבלוג שלך, שרגא, שמשודר גם בחינוכית.

לא נכון! רגע! לא, לא ידעתי. ממתי?

שנייה. עליזה! את ידעת?

ברח לי זיקוק אדום. מישהו ראה אותו אולי?

תכתוב: יעל פרידמן

ייעוץ לשון לכתוביות: מיה בסטר קינן

הפקת כתוביות: אולפני אלרום