אימצתי ילד נפאלי גוסס | כאן מקשיבים
אני זוכרת שהוא בא אליי, ומסתכל בי בעיניים הכי שחורות ויוקדות,
מין עיניים שחורות כפחם,
והוא אומר לי, "אתם אנשיחב"ד, אנשים טובים,
"בבקשה תעזרו לי, בבקשה תצילו את החיים שלי!"
והוא מתמוטט. ואנחנו לוקחים אותו.
ואני זוכרת שאנחנו ככה רוחצים אותו,
ומתחילים ככה, מנסים להבין מה קורה עם הילד הזה,
קודם כול מביאים רופא. אגב, לרופא שלנו...
רגע, שנייה, חני, יואו! -כן... -מה, זה מטורף מה שאת מספרת.
החיים שלנו מטורפים.
בים הגיע אלינו לפני תשע שנים... גוסס, למעשה.
הוא הגיע, אני זוכרת, זה היה ילד עירום כביום היוולדו,
יש לו שקיות זבל שעוטפות אותו,
כל כולו חבלות ופצעים וחתכים בכל הגוף, בפנים, בגוף.
מאיפה הוא הגיע ככה? -זהו, שזה סיפור.
הוא הגיע מאיזה כפר מאוד מאוד נידח בדרום נפאל.
זה בסדר שאנחנו מדברות על זה? -כן.
זאת אומרת, הוא מרשה? -אני שאלתי אותו. כן, כן.
הוא אומר "אימא, אם זה יעזור לעוד אנשים לרצות לקחת ילדים מהרחוב,
"אני מרשה לך הכול כולל הכול".
והוא למעשה שנים התגלגל ברחוב.
הכניס את עצמו לבית יתומים, יצא מבית יתומים,
התחיל להתגלגל בכל מיני מקומות,
ניסה להיות רועה צאן, גם שם ניצלו אותו,
סיפור מאוד מאוד קשה, עד שהוא הגיע לקטמנדו,
ובקטמנדו, אנחנו למעשה יש לנו מסעדות בנפאל,
אז אנחנו כל ערב לוקחיםחבר'ה שלנוחבר'ה צעירים, מטיילים שלנו,
והם בעצם הולכים ומחלקים אוכל במקומות,
לילדי רחוב, לאנשים שאין להם מה לאכול.
בעצם אתם הקמתם שם את ביתחב"ד לפני 20 שנה.
אנחנו הקמנו את מרכזיחב"ד בנפאל, כן,
עוד כשהיה לנו תינוק קטן, בן שנה. היום הוא בן 21.
וואי. -כן, יש ככה עוד...
יש שישה ילדים, ברוך השם, שחלקם, רובם נולדו בנפאל למעשה.
ובים, באותו ערב לפני תשע שנים, עקב אחרי אותו מנדי, אחד הבחורים ש...
מנדי, את יודעת, כמעט לכלחב"דניק קוראים מנדי.
והוא עקב אחריו והוא אמר לו,
"אתה רוצה עוד אוכל? מה יש לך? מה אתה צריך, ילד?"
והוא ככה החזיק לו במכנסיים,
וניגב את הנזלת שלו על המכנסיים שלו ואמר לו,
"לא, לא, לא, לא, אני רוצה לראות את האימא של ה-Holy house הזה,
של הבית הקדוש הזה שמביא אוכל.
ככה בים אמר לו? -כן, כן.
זה שובר את הלב, שמגיע ילד וזועק ככה לעזרה. -כן, כן...
בכיתי. בכיתי.
אנחנו ישר מרימים אותו, שמים אותו על כיסאות ככה,
קוראים לדוקטור שממש מחייה את נפשו, וזה תהליך, זה תהליך.
אני זוכרת שאני לוקחת את הילדים שלי, שהם באמת ילדים מדהימים,
את יודעת, ילדים שאת לא צריכה להגיד להם תאהבו, תיתנו,
אלה ילדים שחווים נתינה וחווים אהבה.
אמרתי, אני מתייעצת איתם.
והם מסתכלים עליי, באמת, בעיניים טהורות,
ואומרים לי, "אימא, מה את שואלת פה בדיוק?
"ברור שהוא אצלנו, מה, אנחנו שולחים אותו עכשיו,
זורקים אותו בחזרה לרחוב? אין מצב, אימא, מה השאלה הזאת בכלל?"
ואני נושמת עמוק כי זה מה שרציתי בתוך תוכי לעשות,
וחזקי, האיש היקר שלי, שכל כולו לב ונתינה וחסד,
זה היה ברור לו שזה מה שאנחנו עושים.
ואני יכולה להגיד לך שקודם כול,
לשקם ילד שהיה ברחוב, ילד רחוב שאנחנו אפילו לא יודעים את הגיל שלו...
הוא לא ידע בן כמה הוא אז? -לא.
אנחנו חושבים שהוא בערך בגיל של שמוליק שלנו.
שמוליק, הבן שלי, הוא בן 17, אז הוא אולי גדול ממנו בשנה.
זה ללמד אותו איך מקרצפים את הגוף, איך מצחצחים שיניים,
וזה המון סיוטים,
ובלילות אני עוברת בחדר שלו ושומעת בכי כל הזמן,
ואני אומרת לו, "אימא פה. אימא פה, בים, אימא פה". -יואו...
והיו שנים מאוד קשות.
זה לגמול אותו מהסמים שהוא צרך ברחוב כדי לשרוד,
כי את יודעת, המציאות הזאת,
עד שאת לא מגיעה לנפאל את לא מבינה באמת, אורית, מה זה עוני.
הגענו זוג צעיר עם תינוק על הכתפיים לפתוח את בתיחב"ד בנפאל,
ואני זוכרת שאני רק יוצאת מהמטוס ומיד אנשים בלי ידיים, בלי רגליים.
אני פתאום קולטת שסוגרים אותם בקופסאות קרטון כשהם ילדים,
כדי שכשיהיו מבוגרים יותר,
יוכלו לקבץ נדבות בצורה מעוררת רחמים יותר כאדם שהוא נכה.
מי עושה להם את זה? -ההורים. ההורים.
כשהם יודעים שהילד שלהם יהיה מעוות
ויוכל לקבץ נדבות באזור של התיירים, של המטיילים,
כשהוא, את יודעת, ככה קצת מעוות יותר, יהיה לו קל יותר.
את יודעת, זה נשמע אכזרי, אבל בלב שלהם זאת חמלה.
ויש את הסרסור של ילדי הרחוב, הרי סיפרתי לך שבים היה מלא בחתכים.
מסתבר שכל פעם כשהוא לא הספיק, לא הצליח לקבץ מספיק נדבות,
והוא אמר, "אימא, אני אף פעם לא הייתי מוכן לגנוב",
אז היו חותכים לו בבשר החי.
אני עוד צריכה לעכל בכלל את המונח "סרסור של ילדים" -כן...
הוא בעצם לא דואג להם לכלום.
הוא מנצל מינית ילדים? זאת המשמעות?
לזה אני לא נכנסתי. -סרסור של ילדים?
לא... זה פרוטקשן, שלא יפגעו באותו ילד בלילה.
זאת אומרת, שכשהם נשכבים על קופסאות הקרטון שהם מסדרים לעצמם,
הם יעברו את הלילה בשלום ובבטחה.
אגב, כשאנחנו לקחנו אותו,
פתאום התחיל מטר של אבנים לתוך החצר של ביתחב"ד, ולא הבנו מה קרה,
ואז באמת קלטנו שהסרסור של ילדי הרחוב הפעיל שם את ילדי הרחוב.
גנבנו להם ילד.
לקחתם לו הכנסה. -לקחנו לו הכנסה, פשוט מאוד.
עובד שלו.
אני זוכרת ששילמנו, אני לא זוכרת בדיוק את הסכום, כמה מאות דולרים,
וחתמנו איתו על חוזה שהוא לא לוקח אותו,
והילדים, שזרקו עלינו אבנים, מסתכלים עליי בעיניים כלות,
והם גם מבקשים ממני, בשקט, שהוא לא ישמע, האחראי שלהם,
והם מבקשים ממני "קחי אותנו גם". -איך הגבת?
שאני אעזור להם בדרכים אחרות, ובאמת אני משתדלת.
"וחביב אדם שנברא בצלם" ואנחנו אור לגויים.
ולהיות אור לגויים זה לא לדקלם את זה.
יש לך אור בעיניים, חני. -גם לך, אורית.
לא, באמת. -תודה.
מה שלומו היום? -אז זהו, שהוא בנפאל.
תקופת הקורונה, אנחנו יצאנו במטוס החילוץ האחרון שככה יצא מ...
הזהרנו את כל המטיילים...
למה הוא לא בא אתכם? -אין דרכון. אין לו בכלל דרכון ישראלי.
אני אגיד לך משהו, אני אומר לך משהו שהיה מאוד חשוב לנו מההתחלה.
לא היה לנו רצון לרגע לא לגייר אותו, לא לשנות אותו.
הוא יהפוך להיות נפאלי משכיל והוא יעזור לעם שלו.
כל הזמן אמרנו לו "אל תשכח אנשים במצוקה".
בכלל, אני חושבת שהוא בעצמו נותן המון המון שיעור למטיילים שלנו.
זה מצחיק, המטיילים שלנו באים לביתחב"ד, לשער של ביתחב"ד,
הוא כזה נמצא, וככה עוזרלחבר'ה עם התרמילים, ואומר להם,
"אני בים, בים ליפשיץ, אני עוזר".
בים ליפשיץ... -"רגע, אתה הבן של הרב?" הוא אומר "כן!"
הוא קורא לך אימא? בטבעיות כזאת? -כן... כן.
את מתגעגעת? -מאוד. מאוד.
כן, אנחנו כל הזמן מתכתבים, מדברים,
וברגע שאני יודעת שיש עליו עכשיו קורת גג ופת של לחם
ואנשים שדואגים לו, אז זה אצלי... אני יודעת שהוא בסדר. -כן.
בכלל, השארנו המון אנשים שאנחנו מאוד קשורים אליהם שם.
אני יודעת שאת לא אוהבת לדבר על זה, אבל אני חייבת לשאול אותך על המשואה.
כי את נבחרת להשיא משואה ולא כל כך פרגנו לךבחב"ד וויתרת על זה.
את עוד חושבת על זה? זה מעסיק אותך לפעמים?
אני אשקר אם אגיד שלא.
זה מעסיק אותי, אבל מההתחלה אמרתי לעצמי, וזה, את יודעת,
חזקי, שהוא תמיד כזה מחזיר אותי לשפיות, את יודעת, חזקי זה העוגן.
הוא אמר לי, חני, מה אנחנו? אנחנו אנשי שלום, אנשי אהבה.
מהרגע שמתחיל להיות סביב כל הדבר הזה משהו שהוא ההפך, שזו מחלוקת, כן?
מה נרוויח מזה?
איך את מדמיינת את החזרה שלך? -איזה כיף יהיה לחזור...
עוד שיחות עם מטיילות, עוד שיעורים, עוד דיבור, עוד...
הכול עוד, ממש הכול עוד, לגמרי.
תמיד הייתי קצת, את יודעת, קצת כותל מערבי של כולם, כזה...
תמיד כזה, את יודעת, אני בונקר של סודות.
יש אצלי כל כך הרבה סודות שאנשים מפקידים אצלי וזה לעולם לא ייצא...
ואם אני צריכה, לי יש את חזקי. זה ה... כן.
