כאן מקשיבים | מבוגרת וטוב לי
אני בת 68, אני לא יכולה להיראות כמו בת 20.
זה לא שאני פתאום פגשתי את עצמי במראה ואמרתי
וואי, אלוהים, מה קרה לי.
אף פעם לא הרגשתי איזה קו יורד כמו בבורסה.
כשאת מסתכלת במראה מה את רואה? -היום?
כשהתאפרתי? מיליון דולר. לא? -ברור!
את אפילו בעצמך אמרת לי למטה"מה, התאפרת לבד"
בטח התאפרתי לבד!
בואי ספרי מה קרה.
אני התעצבנתי מאוד באותו רגע,
ואני בדרך כלל לא כותבת פוסטים ולא מגיבה ככה.
ישבנו בפארק, במסעדה, וניגשה מישהי שמכירה אותנו,
את שמעון ואותי, מה אני אגיד לךתרפפ"ו שנים.
"מה שלומך? וואו, כמה שנים לאהתראינו", וזה,
ואז אני אומרת לה, הנה, זאתפיצק'לה, אלה הנכדים וזה,
ואז היא פונה אליי ואומרת לי"ומי את"
עכשיוה"מיאת" הזה עשה לי.
הלו, אני יושבת עם שמעון, לא עולה על דעתך שאני רותי, אשתו?
אמרתי, יכול להיות שהיא לא זוכרת אותי.
לא כולם צריכים לזכור אותי,
אבל הפנייה אליי הייתה בכזה"ומי את"
עכשיו, יש פה בעצם את העניין הזה, של התבגרת,
ואז פתאום היא רואה אותך והיא כאילו לא מזהה.
תשמעי, זה לא שאתה רואה מישהו ואתה אומר, וואו, כמה שנים עברו!
מה, אני נראית כמו שהייתיב"שוקולד מנטהמסטיק"?
לא עולה על דעתך שוואללה, זאת רותי?
גם שמעון לא נראה כמו שהוא היה בגיל 25.
אז בן אדם לא קם בוקר אחד בן 20 ולמחרת הוא בן 50,
מקומט, והעור נפול והעיניים קצת נופלות וזה, לא,
התבגרות היא לאורך זמן.
השאלה מה אתה עושה בזמן הזה.
בלי שמות, אוקיי.
לא, בעצם עם שמות. -את רוצה לדעת על ירדנה?
אה, לא, דווקא לא, אבל ספרי על ירדנה.
לא, ירדנה מותק, והיא נראית מיליון דולר.
נכון. -מה אני אעשה?
והיא חברה טובה שלך.
את מקנאה קצת לפעמים? -מקנאה? לא, לא.
דבר ראשון אני עולה על הבמה, אני עושה סיבוב,
אני אומרת לכולם"גדלנו, אה"
וזהו, מה? -לא יודעת, אני פוחדת מה...
מהלאה מ...
אני לא יודעת מה להגיד לך,
זה עצוב לי לשמוע את זה. -גם לי עצוב להגיד.
שמעון פעם העיר לך או... -על מה?
או אמר דברים שגרמו לך להרגיש לא נוח בקשר להתבגרות ולזה?
אם אני שואלת את שמעון"שמעון, תגיד, רואים פה את הזה"
אז הוא אומר"הולצמן, בלי משקפיים אני אפילו לא מזההאותך".
אף פעם לא חשבתי שאני יפה,
ותמיד בעצם מה שלא עשה הטבע עשה הצבע.
אבל יש בקטע הזה הבדל בין גברים לנשים.
אני חושבת אבל שאנחנו מביאות את זה על עצמנו.
אישה שמשחררת, היא תראה נהדר.
טוב, אז אחרי שאת אומרת כאלה דברים,
אז אני מרגישה שטחית לשאול אותך עוד פעם... -למה?
נגיד רציתי לשאול אותך: היה איזשהו יום...
התכוננת הרבה ל... -התכוננתי, כן...
מסכנה. -התכוננתי הרבה. -אני לא.
מה את חושבת על כל הבוטוקסים שהולכים היום?
מזריקים מגיל 29 למניעה.
תראי, מי שצריך את זה ומרגיש שזה נותן לו ביטחון עצמי,
אני לא שופטת. -יש נשים שזה גורם להן אושר. -בדיוק.
אז אני אומרת אם זה גורם להן אושר, תפדאלו. -לא עשית שום דבר, כלום?
שום דבר, הרמתי את העפעפיים כי הפריע לי כבר לראות.
אבל אם פעם בגיל 40 כבר נראו גרוטאות,
אז מה רע בעצם בזה שאת יכולה להאריך קצת את הנעורים?
אבל אתה יכול להאריך את הנעורים בחיוך על הפנים, בחברה נעימה.
את רוצה להגיד לי שאם אני אשב בבית, כן,
ככה, ורק יהיה לי כזה מין משהו על הפנים,
אז זה מה שיעשה לי את האושר? בחייך.
ואם אני אמלא, זה לא יתרוקן?
אני מרגישה כאילו באתי לאישה כל כך שלמה עם עצמה
ואני מנסה, רגע, אבל איפה, מה, איפה?
תקשיבי, באמת, באמת, אני לא עושה הצגות.
אני תמיד הייתי כזאת ואני משוכנעת שגם בעוד 20 שנה,
שאני רק אחיה טפו טפו טפו... -טפו טפו טפו.
אני ארגיש נהדר עם איך שאני נראית.