כאן מקשיבים | אמא שלי מתה בלידתי
זה פשוט דבר בלתי נתפס.
תינוק שנולד מצפה לחיבוק של אימא,
להרגיש את החום שלה, לגוף של אימא,
ולזה לא זכיתי.
אני... כשאני נולדתי, החדר התמלא בצעקות של האחיות של אימא,
ושל הרופאים, והמולה. הכול נגדע באותה שנייה.
היא נפטרה ואני נולדתי.
גדלתי, וידעתי שיש לי אימא באיזה מקום,
הייתי בטוחה, אבל איפה היא? אני לא ידעתי.
זה דבר... -לא סיפרו לך? -לא סיפרו, לא, לא, לא סיפרו...
וכולם, כל השכנים ידעו את הסיפור. כולם ידעו את הסיפור. -חוץ ממך?
חוץ ממני. כולם שם, את יודעת, לא מדברים.
פעם לא דיברו על כלום. -לא דיברו, כן, זה היה, כן, לא מדברים.
השתדלתי תמיד להיות נורא טובה כי אם אני אהיה טובה אולי היא תגיע.
בעצם 19 שנה אף אחד לא ידע שאני מחפשת את אימא שלי.
אף אחד לא ידע, לא סיפרתי לאף אחד.
ומה קרה בגיל 19?
בגיל 19, בדיוק באותו יום שגמרתי את הסמינר,
למדתי בסמינר לגננות בתלפיות,
אומרים לי, "מירי, המנהל קורא לך".
המנהל קורא - אני הולכת.
ואז אני יושבת מולו, הוא אומר לי, "מירי, בזמן האחרון משהו מפריע לך".
לא הבנתי למה הוא מתכוון. לא הבנתי.
אמרתי לו "למה אתה מתכוון?"
אז הוא אומר לי, "נראה לי בגלל שאימא שלך נפטרה בלידה".
ואז הוא אומר לי, ממשיך הלאה, כאילו...
הוא אומר לי "יש לך דודה שקוראים לה שרה?"
אני אומרת לו "כן",
הוא אומר לי, "היא מחכה לך בחדר ספורט, למטה".
ואני זוכרת את התמונה, את היד שלה ככה רועדת,
זה מרעד ככה, היא רועדת, והיא אומרת לי, "מירי..."
מה היא אמרה לך? -היא רצתה לדבר איתי.
אמרתי, "אני יודעת הכול" וברחתי. באותו רגע לא שמעתי כלום.
המשכתי הלאה,
הלכתי לריאיון עבודה לקייטנה ובאותו רגע ידעתי שאימא שלי מתה.
אני עד היום תוהה, איך לא נפלתי? איך לא בכיתי?
איך? לא יודעת...
יש גם רגשי אשמה סביב העניין הזה שזה קרה בלידה שלך?
ודאי. שנים, אני שנים בהספדים שאני כותבת,
וכל פעם, אני כותבת כל פעם שאני מבקשת סליחה.
היא כל כך ציפתה, היא עברה את השואה עם האחים שלה,
היא הביאה את האחים לארץ כי ההורים מתו בגטו.
היא סחבה אותם בכל ה...
עד שהגיעו לארץ וברגע הכי נשגב, הכי נפלא של החיים, היא נפטרה.
תראי, עשיתי על זה הרבה עבודה, אבל זה...
להגיד לך שעד היום אני נקייה מזה?
אני לא יכולה להגיד את זה. לא יכולה להגיד את זה.
את מרגישה אשמה? -אני לא יודעת אם אשמה, אבל צער.
את מבקשת ממנה סליחה? -כן, ודאי.
הייתה אימא, הייתה אימא שילדה וציפתה וחיכתה והתרגשה ונפטרה,
ו... ודאי.
עם ההרגשה הזאת ועם הכאב הזה, המשכתי את החיים הלאה.
הייתי גננת, הלכתי לאופקים, והייתי גננת וגידלתי שבעה ילדים,
ורק כשנולדה הנכדה הראשונה והסתכלתי עליה אמרתי,
"לילך, רגע, אז מי הניק אותי בכלל? איפה אני הייתי?"
ואמרתי לה... והתחלתי לבכות בכי...
אני זוכרת, אמרתי לה, "רגע, איפה הייתי ארבע שנים?"
רק בשנים האחרונות התחלתי לגשש מה היה, איך היה,
לא היה מי שיגדל אותי כי אבא שלי היה במכולת.
אבא שלך לא לקח אותך הביתה? -לא, לא, היה צריך לפרנס גם,
אז נשארתי בתוך בית חולים שנה שלמה בהדסה, בתל אביב,
בית חולים הדסה,
ואחרי שנה, כשכבר אי אפשר להחזיק תינוקות,
אז לקחו אותילוויצ"ו בתל אביב.
בתקופה הזאת אבא שלי התחתן עם אישה מבת ים
והוציאו אותימוויצ"ו, אבל האישה הזו לא רצתה לגדל אותי,
היא לא אימא שלי.
ואבא שלי התגרש ממנה, ושוב החזירו אותילוויצ"ו
ואז הייתי חזרהבוויצ"ו עד שאבא שלי התחתן עם האישה המדהימה,
מלאך בדמות אדם, זהו, ככה אני יכולה להגדיר אותה.
ואז היה לי בית. -בגיל ארבע. -בגיל ארבע, בשנים הכי קריטיות.
יש בך כעס קצת על אבא שלך, שהוא עזב אותך?
תראי, ברגע שידעתי כבר אבא שלי נפטר,
כבר הוא לא היה בחיים, לצערי.
היה לי יותר עצוב למה אני נשארתי בבית חולים,
לא למה השאירו אותי, את מבינה?
ואני לא באה ממקום של...
אני יודעת מה הייתה המציאות של החיים שלו.
הוא גם לא דיבר הרבה.
אבל זה מדהים שאת יכולה להבין את זה, שאת מכילה.
כן... אין לי ברירה, אני מבינה, אני מאוד מבינה.
יש לך ברירה, את יכולה לנטור טינה, את יכולה לכעוס.
תראי, יכולתי... יש לי את כל הזכויות להיות ממורמרת,
להיות כועסת, להיות מסכנה, מגיע לי, כאילו, "מגיע",
מגיע לי, אבל אני חושבת שמגיל שאני יודעת, אמרתי,
אני אעשה עם הדברים האלו משהו אחר. ואני יודעת ש...
ידעתי תמיד שאני אהיה גננת, אז עבדתי עם ילדים,
ותמיד התעקשתי עם המפקחת שאני רוצה לעבוד עם כמה שיותר קטנים,
לא עם גני חובה, עם הקטנים יותר.
אז הייתי גננת, אחר כך הייתי רכזת גיל הרך בגוש קטיף.
תמיד, כל החיים, עבדת עם ילדים. -אני רק מנתבת לשם.
זה קשור לביוגרפיה? -אין לי ספק, והיום...
ולמה עבדתי עם תסמונת דאון?
אני כנראה מבינה אותם כי אני הייתי איתם בחדר.
את יודעת, ילדים סופגים את זה.
עם מי הייתי בחדר, בבית חולים? עם ילדים כאלו.
אז יש לי כנראה איזה קשר אליהם ואהבה אליהם,
ואני מרגישה בזה שליחות.
תגידי, מירי, בלידות של הילדים שלך היו חששות מיוחדים? -וואי...
וואי...
בלידות של הילדים שלי? יואו.
מה? -מאוד, מאוד, מאוד.
פחדת יותר? -ועוד איך.
ואני זוכרת שבלידה הראשונה...
אושר בלתי רגיל, אבל הפחד? היה שליט בכל הדברים.
וכשנולדה, אני זוכרת, הבת שלי הבכורה, המקסימה,
אני זוכרת שצעקתי בלי קול, אמרתי, "ניצחתי את המוות".
אני זוכרת, הייתי בטוחה שאולי גם אני אמות.
ממש ככה, ממש ממש ככה.
ואני זוכרת אחר כך ששמו אותה על הגוף שלי והחום והאושר שהציף אותי,
ואני זוכרת את המשפט שאמרתי, את זה אני זוכרת, ניצחתי את המוות.
וואו, זה מדהים, מירי. -כן, וניצחתי...
לדעתי ניצחתי... כן.
