(Story) שיעור מספר 2: סיפור של פעם - בית קפה רצקי

בואו נקשיב לסיפור סיפור של פעם – בית קפה רצקי תל אביב היא עיר צעירה, רק בת מאה שנה. לפני מאה שנה בימי המנדט הבריטי, האנגלים היו בארץ. אז, טלפון ורדיו לא היו בכל בית ישראלי, אינטרנט, פקס וטלוויזיה לא היו בכלל. הדרך היחידה לדעת מה קורה בארץ ובעולם הייתה – ללכת לבית קפה ולשמוע אנשיםש"יודעים הכול." בתי הקפה בתל אביב היו מקום מפגש. אנשים נפגשו שם, שמעו חדשות מקומיות ועולמיות מישראל ומהעולם, וגם מה קרה ככה סתם אצל אנשים. למשל מה לבשה גב' דיזנגוף במסיבה האחרונה, מה אמרה גב' רבינוביץ' לבעל שלה על השכנה, מי דיבר עם מי, מי התנשק עם מי, מי הרביץ למי. ובין החדשות והשיחות היו גם אנשים שהזמינו משהו לאכול ולשתות, ולפעמים הם אפילו שילמו. אחד מבתי הקפה האלה היה קפה רצקי, שנמצא ברחוב ביאליק פינת רחוב טשרניחובסקי בעיר תל אביב. צבי רצקי היה בעל בית הקפה הזה. הוא היה אדם שמח ומאושר. הוא אהב להכיר אנשים חדשים, לשבת איתם, לדבר איתם ולשתות איתם. בין המבקרים בבית הקפה שלו היו המשוררים המפורסמים ביאליק וטשרניחובסקי. רצקי אהב לספר סיפורים לאורחי בית הקפה, ויותר מכול הוא אהב לספר, לחזור ולספר סיפורים על סבא שלו, זכריה. זכריה נולד ברוסיה ובגיל 5 לקחו אותו בכוח, חטפו אותו לצבא של הצאר ניקולאי. 25 שנה סבא שלי זכריה היה בצבא הרוסי, ולא זכר דבר מהעבר היהודי שלו. הוא חי והתנהג כלא-יהודי. ערב אחד הוא ראה בחלון של אחד הבתים בעיירה קטנה ברוסיה נרות דולקים, והאב, ראש המשפחה, לבוש בבגדים לבנים, מחזיק בידו האחת כוסית יין. התמונה הזאת הזכירה לו משהו מהילדות. הוא החליט להיכנס לאותו בית ודפק על הדלת. בחורה צעירה בת 17 פתחה לו את הדלת. כשאבא שלה, הרב של המקום, ראה אותו, הוא הזמין אותו להיכנס ולשבת לאכול איתם. התחילה שיחה ביניהם. הרב התעניין לשמוע על זיכרונות הילדות של החייל הרוסי. החייל הסתכל בנרות ותמונות מן הילדות עלו בו. הנרות הדולקים הזכירו לו את הנרות שאימא שלו הדליקה ביום שישי. ברגע אחד הוא גילה את סוד החיים שלו. בעיניים של זכריה היו דמעות. כולם בכו מרוב התרגשות. זכריה נשאר בבית הרב. אחרי זמן קצר הוא התחתן עם הבת של הרב ואחרי הרבה שנים הם הפכו לסבא ולסבתא שלי. אני אוהב לספר את הסיפור הזה שוב ושוב לאורחים שלי בבית הקפה. סיפור מרגש, נכון? אם הסיפור אמיתי או לא - אף אחד לא יודע.