כאן דעה | אף חייל אינו נהרג ''לחינם''

‫"איך הוא הלך לחינם",

‫זה המשפט שהיה הכי קשה לאחות ‫של חבר שלי שנהרג בלבנון השנייה,

‫לשמוע במהלך השבעה.

‫לחינם? אין משפחה שרוצה ‫לחשוב שבנה הלך לחינם,

‫ואין חייל שרוצה לחשוב ‫שהוא נשלח לחינם.

‫אבל זו לא הייתה אמירה חסרת טקט ‫של כמה מנחמים,

‫מדובר באמירה שחושפת ‫תופעה מדאיגה.

‫"הציבור תופס קשה חיילים שנפגעים ‫יותר מאשר אזרחים שנפגעים",

‫אמר בכיר בקבינט הביטחוני ‫בשנת 2008.

‫כמה שנים לאחר מכן יכתוב ‫מבקר המדינה דברים דומים

‫על הסנטימנט הישראלי ‫שלא מוכן לסבול פגיעה בחיילי צה"ל

‫שהם הבטן הרכה של החברה הישראלית.

‫עם ישראל אוהב את החיילים שלו ‫וכואב את הנופלים,

‫זה נכון, זה ראוי וזה אנושי.

‫ועדיין, אנחנו חייבים להודות ‫שיש פה היפוך של המציאות:

‫תפקיד החיילים הוא להגן על האזרחים, ‫ולא להפך.

‫על זה נשבענו כשהתגייסנו.

‫אבל כשהאמונה ‫בזכות קיומנו כאן נשחקת,

‫אז כל מלחמה היא מלחמה מיותרת.

‫ומאחר וכל מלחמה היא מלחמה מיותרת, ‫אז כל הרוג בה מת מוות מיותר.

‫והשירים, העיתונים וטקסי הזיכרון ‫רק יעצימו נקודה זו,

‫הם ידברו על הבן שנפל, ‫על החיים שהפסיד,

‫על החלומות שכבר לא יתגשמו,

‫אבל ישכחו נקודה אחת חשובה - ‫את המשמעות, בעבור מה הוא נפל.

‫גם אני נלחמתי על הארץ הזאת, ‫גם אני איבדתי חברים על הארץ הזאת,

‫וגם אני חושב שעדיף לחיות בעד ארצנו, ‫אבל לפעמים אין ברירה.

‫וכשזה המצב, עתידנו תלוי ‫באלו שמוכנים להקריב הכול

‫עבור האידיאלים שלהם,

‫ודווקא מתוך הערכה אליהם, ‫אני לעולם לא אומר שהם הלכו "לחינם".

‫הם ראויים ליותר מזה.

‫ביום הזיכרון עלינו להרכין ראש, ‫אך לזקוף קומה,

‫על ארץ שחיה, נושמת ומתפתחת

‫בזכות ‫"אוהביה שנתנו לה כל אשר יכלו לתת".