זן נדיר - זוחלים
לפני 120 מיליון שנה
האבולוציה לקחה כמה לטאות
והורידה להן את הרגליים.
נשמע משפיל ואכזרי,
אבל העיצוב החדש
זכה להצלחה מסחררת.
כיום יש כ-000,3 מיני נחשים.
יש נחשי נהר ויש נחשי ים,
יש נחשים שמתבודדים
גבוה בהרי ההימלאיה
ויש כאלה שחיים בתחתית,
ליד ים המלח.
הם נמצאים בכל היבשות
חוץ מאנטארקטיקה
והארצות הבודדות שאין בהן נחשים
הן איים, כמו אירלנד, איסלנד
וניו זילנד.
בישראל יש 41 מיני נחשים
ומתוכם זחלו לפרק הזה ארבעה.
הנשל יורד מהגוף כאילו הוא גרב שמסירים אותו הפוך.
כל נחש בעולם מתנשל והצפע המצוי אינו יוצא דופן.
הנשל הוא השכבה החיצונית של העור.
תחשבו שהוא כמו בגד.
כשהנחש גדל, הבגד גם קטן עליו וגם בלוי, ולכן צריך להחליף.
כשהנחש צעיר הוא גדל בקצב מהיר ומתנשל ארבע-חמש פעמים בשנה.
הנחש הזה כבר בוגר ומתנשל פעם בשנה.
הוא ימשיך לגדול באיטיות כל חייו, שזה בממוצע עשר שנים.
יוכל להגיע לאורך של יותר מ-130 סנטימטר.
העור החדש גמיש יותר וצבעיו עזים יותר. תתחדש.
מבין תשעת מיני הנחשים הארסיים בישראל, הצפע הוא הכי נפוץ,
מצפון הנגב ועד החרמון,
והסתגל בהצלחה לסביבת האדם.
מצד אחד הוא מביא תועלת כמחסל עכברים,
מצד שני הוא מסכן חיי אדם.
בכל שנה מוכשים בישראל כ-300 אנשים ע"י צפע.
כמו כל הנחשים, הוא אוכל רק פעם בכמה ימים.
אם במקרה לא יצליח לצוד משהו,
הפרה, למשל, גדולה מכדי לבלוע,
הצפע יוכל לשרוד יותר משנה בלי מזון.
ועכשיו הנקבה נכנסת למחילה לא כדי לחפש טרף,
אלא כדי לייצר עוד טורפים.
הנה עוד סיבה שהצפע כל כך נפוץ:
רוב הנחשים בוקעים מהביצה לאחר שישים יום.
ואילו מהביצים שזה עתה הוטלו
יבקעו חמישה-עשר צפעונים כבר בעוד שישה שבועות.
כל אחד מהם יהיה ארסי מהרגע הראשון.
ההתקדמות בזחילה לוליינית הצידה היא היעילה ביותר על החולות:
הכי חסכונית באנרגיה.
קצת קשה להבחין, אבל בכל רגע נתון
הנחש נוגע בחול הלוהט רק בשני מקומות בגחונו.
את רוב גופו הוא מחזיק באוויר, מעל החול, כדי לא להיצלות.
העכן הגדול חי בערבה
ולאורך כל שנות חייו, כעשרים שנה,
החול הוא ידידו הטוב ביותר.
תוך פחות מדקה הוא מוסווה היטב. ערוך ודרוך למארב הלילי.
שום תזוזה מעכשיו, אפילו לא מצמוץ.
זה קל, כי לנחש אין עפעפיים והוא לעולם לא עוצם עיניים.
האישון של העכן הוא חריץ אנכי דקיק, כמו אצל חתול.
באור יום האישון הזה עדיין מאפשר ראייה חדה בלי להסתנוור,
ובחושך מוחלט הוא מתרחב מאוד
ומקנה לנחש יכולת ראייה סבירה בלילה.
לעומת זאת, לנחש אין אוזניים.
כפיצוי מסוים על חירשותו, הוא מסוגל לחוש תנודות קלות בקרקע
כשמתקרב אליו בעל חיים.
ההכשה הייתה מהירה כברק.
הארס כבר משתק את גופו של המריון
ונותרו לו רגעים ספורים לחיות.
לנחש אין שיני לעיסה ולכן הוא בולע את הטרף שלו בשלמותו.
הלוע שלו נפער ככל שדרוש.
זה מתאפשר באמצעות שני פטנטים:
הראשון, חיבור גמיש בין הלסת העליונה והתחתונה
מה שמאפשר פתיחה לגובה.
הפטנט השני הוא לסת תחתונה חצויה לשניים,
כשבין שני חלקיה גיד גמיש. זה מאפשר את פתיחת הלוע לרוחב.
אבל איך המריון עובר אחורנית את כל הדרך לקיבה?
הרי הנחש הוא לא צינור חלול, יש לו לב באמצע הדרך.
אז זהו, שהנחש יכול להעביר באופן זמני
גם את הלב שלו לאחור, כדי שלא יינזק.
היה טעים? קשה לדעת.
הלשון המפוצלת של הנחש לא משמשת לטעימה, אלא להרחה.
כן כן, הנחש לא מריח מהנחיריים.
הלשון היא שאוספת ללא הרף חלקיקים מהאוויר
ומכניסה אותם לאיבר קטן שנמצא בתקרת הפה.
איבר יעקובסון, זה שמו, מפענח את האותות:
האם יש טרף בסביבה או אולי אויב, ובאיזה כיוון.
אז בשביל מה הנחש זקוק לנחיריים?
בשביל לנשום כמובן, ובשביל לנשוף.
קול הנשיפה משמש את הנחשים להרתעת אויבים.
אבל עכן החרטומים לא משתמש בנשיפה אלא בשיפה:
הוא משמיע את הקול המאיים באמצעות חיכוך של קשקשיו.
כאילו שהוא לא מספיק מפחיד עם הקרניים האלה.
כשהוא מתחפר בחול, רק הקרניים נותרות בחוץ.
המכרסמים חושבים שהן זרדים,
מתחילים לחפור ליד הקרניים כדי לחפש שורשים,
ואת הסוף אתם כבר מנחשים.
אבל עכשיו הוא מנסה לצוד בלי להתחבא בחול, ונכשל.
זה מה שהוא עושה מרבית שעות היום: מתחרדן.
טוב לו בחום הלוהט של הערבה, וכמה שיותר חם - יותר טוב.
רק כשחום גופו מגיע, בעזרת השמש,
לטמפרטורה של 42 מעלות, הוא מוכן לשקול תחילת פעילות.
היצור הפרהיסטורי הזה נקרא חרדון צב
בגלל ראשו שדומה מאוד לראש צב.
חרדון צב צעיר טורף חרקים אבל הבוגר הוא צמחוני לגמרי,
למרות שאינו בוחל באלימות.
בין הזכרים יש קרבות על הטריטוריה ועל הנקבות,
ואז הם שורטים ונושכים.
הזנב הקוצני משמש להצלפות כואבות.
בגלל נפחו ומשקלו, כשלושה קילוגרם,
חרדון הצב נחשב לזוחל המדברי הגדול בישראל.
נורא מגושם, נכון?
לא נכון, תראו איך הוא רץ.
מחקרי מאובנים ומחקרים גנטיים
גילו שנחשים הם לטאות שאיבדו את הרגליים.
חוקרי האבולוציה משערים שזה נתן להם יתרון בהתחפרות באדמה.
ובכן, חרדון הצב מצפצף על התיאוריה הזאת.
הוא חפרן מקצוען.
אחד המעולים בטבע.
בלילה הקר וגם בשעת סכנה,
החרדון נכנס לארמון התת-קרקעי שחפר לעצמו.
יש לו שם חדרים ומסדרונות באורך כולל של עשרה מטר
ובעומק שני מטר.
אז למה שיוותר על הרגליים?
לא, הוא לא השתנה מאז עידן הדינוזאורים.
תביטו בו, איזה מבט בטוח ומתנשא. ממש קיסר המדבר.
קשה להבחין בפקעת הזאת מי הזכר ומי הנקבה,
איפה הם מתחילים ואיפה הם נגמרים.
זוג המטבעונים המדבריים נמצאים כרגע
בשלב המשחק המקדים שלפני ההזדווגות.
ואיך יתחברו אבריהם במקום הנכון?
או. נחש זכר מצויד באיבר מין כפול
ואילו לנקבה יש שני פתחים: אחד מימין אחד משמאל.
לפי הצד שיזדמן בהתלפפות ביניהם, הזכר ישלוף את הפין המתאים.
הנה, עכשיו הם מחוברים.
אין צורך לדגור עליהן,
הטמפרטורה במחילה בהחלט תספיק.
אגב, אף נחש אינו חופר לעצמו את המחילה.
בד"כ הוא ינצל מחילה טבעית
או כזו שחפר המכרסם שאותו טרף קודם לכן.
עברו שישים יום והמטבעונים מגיחים מהביצים.
רק בקע, וכבר חורץ לשון.
הקטנטן הזה יוכל להגיע בבגרותו לאורך מרשים של 160 סנטימטר.
המטבעון המדברי נפוץ בישראל מחולות חולון ועד אילת.
ניזון מלטאות, מכרסמים וציפורים. כן, הוא מטפס מצוין על עצים.
המטבעון אינו ארסי.
הוא קוטל את טרפו באמצעות נשיכה חזקה ואחריה חניקה.
זה היה זריז.
הטבע משתעשע לפעמים בהיפוך תפקידים.
המטבעון טרף את הקוצן הזהוב,
אבל גם קוצן זהוב יכול לטרוף מטבעון.
בתנאי שהוא לא גדול מדי.
כל המשפחה מוזמנת לסעודת הנקמה, המאוד מזינה.
"ארור אתה מכל-הבהמה ומכל חיית השדה",
כך קילל אלוהים את הנחש בספר בראשית.
"על-גחונך תלך ועפר תאכל כל-ימי חייך".
הנחש לא יודע שהוא בעונש נצחי.
מבחינת האבולוציה, קן צפעונים הוא לא מקום ארור של דמויות מרושעות,
אלא מקום שמעיד על ההימור הנועז והמוצלח:
לוותר על הרגליים
תמורת היכולת לנוע חרישית,
בדרך כלל באין רואה,
ולתקוף את הטרף בהפתעה.
בינתיים זה עובד
כבר 120 מיליון שנה.
תכתוב: ניבה ריבר
ייעוץ לשון לכתוביות: מיה בסטר קינן
הבאה לשידור: שרון דולב
הפקת כתוביות: אולפני אלרום
