רבי חנינא בן דוסא והאבן
רבּים מִבּנֵי עִירוֹ של ר' חֲנִינָא בֶּן דוֹסָא הֶעלו מתנות לְבֵית המִקְדָש. שוטֵט ר' חֲנִינָא בָּרחובות, וּבְכל פינה ראה אנשים המְכינים אֶת מַתְנוֹתיהם: זה מֵכין עֲגָלה עמוסת פירות, זה גְבִישֵי כסף וזה אריגים מעוטרים.
אמר ר' חֲנִינָא בְּלִבּו: גם אני אוהב אֶת בּוֹרֵא העולם וּמוֹדֶה לוֹ, גם אני רוצה להביא מתנה מִשֶלי לְבֵית המִקדש! אבָל כיצד אוּכל להעניק מתנה נאָה וּרְאוּיה? הֲרֵי איש עני אני, וְאין בְּיָדִי יְבוּל משובח או חֵפץ יְקר עֵרך.
ר' חנינא יוצא לחפש אבן
מה עשָׂה? יָצא אֶל המִדבָּר הסָמוּך לְעירו לחפּשׂ דְבר-מה ראוי לְמתנה עבוּר בֵּית המִקדש. הלך והלך, הִבּיט פֹּה והִתבּונֵן שָם, וּלפֶתע צדה אֶת עֵינוֹ אבן אחת. זוֹ הייתה אבן גדולה מאוד בַּעלַת קִימוּרים עדינים. אולי לְכל אדם אחֵר הייתה האבן נִראֵית רגילה, אוּלם בְּעֵינֵי ר' חֲנִינָא בֶּן דוֹסָא האֶבן ההיא יָפְתה מִכּל האבנים בָּעולם.
ניגש אל האבן והֵחֵל לעבֵּד אותה – לְסַתְתָה, לְנַקוֹתה וּלהַבריקה. כְּשֶסִייֵם הִבּיט בה וְלִבּו רחב מִשִׂמחה: סוף-סוף גם לי יש מתנה רְאוּיה לְבֵית המִקדש!
וְאוּלם כְּשֶניסָה לָשֵׂאתָה עִמו לִירוּשָלַיִם נוֹכַח כי האבן גדולה וּכְבדה.
חשב לִשׂכּור פועלים שֶיִישְׂאו על גַבָּם אֶת האבן. מצא ר' חֲנִינָא חמישה אנשים חזקים וְשָאל אותם: "תוּכלו בבקשה להעלות אֶת האבן הזאת לִירוּשָלַיִם? הֵכנתי אותה מתנה לְבֵית המִקדש, ולא אוּכל לִסחוב אותה בעצמי."
ענו לו: "וַדַאי שנוּכל להעביר אֶת האבן לִירוּשָלַיִם, תמורת תשלום של חמישים סלעים."
צודקים הפועלים, חשב ר' חֲנִינָא, כיצד יְבַצְעו עבודה קשָה כל כך לְלא שָׂכר הולֵם? חיפשׂ וחיפשׂ, אך לא מצא כסף רב כל כך. הֵבינו הפועלים שאֵין לר' חֲנִינָא בְּמה לשלם, פָּנו והלכו להם.
חמישה באים לעזור
רָאה האלוהים מִן השָמַים. מיד שָלח לר' חֲנִינָא חמישה מלאכים מחוּפָּשׂים לִבנֵי אדם.
כְּשֶרָאה אותם ר' חֲנִינָא הֶחליט לנסות שוב אֶת מַזָלו. פָּנה אֲליהם ושָאל: "תוּכלו בבקשה להעלות אֶת האבן לִירוּשָלַיִם? זוֹ מתנה שהֵכנתי לְבֵית המִקדש, ולא אוּכל לִסחוב אותה לשָם בעצמי."
ענו לו החמישה: "נוּכל לעזור לךָ להעלות אֶת האבן לִירוּשָלַיִם תְמוּרת חמישה סלעים בִּלבד, אך בִּתְנַאי אחד – גם אתה תשתתף בַּמַאמָץ וּתְסַיֵיעַ לנו בִּנְשִׂיאָתה."
שָׂמַח ר' חֲנִינָא שִׂמחה גדולה. הִנֵה, האנשים הטובים האלֶה מוכנים לעזור לוֹ תמורת סְכום כסף קטן, סכום כסף שאפילו הוא, אדם עני, יוּכל לְגַיֵיס. ולא עוד אֶלָא הם מְבַקשים מִמנוּ לתת יד לַמַאמָץ. וַדַאי שֶיִשׂמח להשתתף בִּנשׂיאת האבן!
הִצטָרֵף ר' חֲנִינָא לַחֲמֵשת האנשים, וּבְכוֹחות משוּתפים הֵרימוּ אֶת האבן. וּרְאֵה זה פֶּלא – בָּרגע שהֵרימו אֶת האבן, מָצאו אֶת עצמם בִּירוּשָלַיִם!
ר' חֲנִינָא לא הֶאמין לְמַזָלו הטוב, ורצה לשלם מיד לחמשת האנשים. הוציא אֶת המטבעות מִכּיסו, פָּנה לאחור, והִנֵה – נֶעלמו האנשים, והיו כְּלֹא היו. לאן נעלמו האנשים הטובים? איך יִיתָכֵן שאֵינו מוצֵא אותם? הוא מוכרח לִגמול להם על עֶזרָתם!
ההסבר של חכמי הסנהדרין
לאחַר חיפושׂים רבּים נִכְנס ר' חֲנִינָא לְלִשְכַּת הגָזִית שבְּבֵית המִקדש. בְּלִשכַּת הגָזית יָשבו חַבְרֵי הסַנְהֶדְרִין, אַנשֵי בֵּית הדִין של יִשְׂרָאֵל. חשב ר' חֲנִינָא: אולי החכמים הגדולים היושבים שָם יוּכלו לַעזור?
פָּנה ר' חֲנִינָא אֶל החכמים וְשָאל: "האִם רְאיתם בְּמִקרֶה חמישה אנשים טובים, אנשים שעזרו לי להביא לְבֵית המִקדש אבן גדולה וְיָפָה, מתנה מִמני? כעת אני רוצה לשלם להם אֶת שְׂכָרם, אך הם נֶעֶלמו כְּלֹא היו!"
הִבּיטו החכמים אֶל ר' חֲנִינָא בְּעֵיניהם הגדולות והנבונות ואמרו: "כַּנִראֶה, אִישֵנוּ הטוב, לא בְּנֵי אדם היו החמישה שעזרו לךָ. מלאכים מִן השָמַים הֶעלו אֶת אַבְנְךָ לְבֵית המִקדש."
נָשׂא ר' חֲנִינָא אֶת עֵינָיו לַשָמַים ולחש "תודה".
