אפילו הנהר נסוג לפעמים
בּוֹקר אחד הִגעתי לְבֵית המִדרש. השִיעור הראשון היה אמוּר להיות שיעור של הרב פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, רב אהוב עליי בִּמיוחד. הרב עמד בִּמקומו הקבוע, אך מיד פָּתח והִסבּיר שהיום יְלַמֵד בִּמקומו מורֶה אחֵר כֵּיוָון שהוא עצמוֹ יוצא לִמְשׂימה חשובה – לִפְדוֹת שְבוּיִים – כלומר, להחזיר הביתה אנשים שנִתפְּסו בַּשֶבי.
מִדֵי כמה חודָשים נֶחטפו מהיִישוב שלנו ילדים או מבוגרים. החטופים נִכְלְאוּ בִּתְנאים קשים, וּכדי לשחרר אותם נִדרְשו סכומֵי כסף עצוּמים שנֶאספו בקושי. אבָל לא הייתה לנו ברירה.
לִפנֵי כִּשבועיים נֶחטף יוֹסֵף, חברי הטוב. הדאגות לא הִרְפּוּ ממני: איך נוהגים בו? האִם הוא מקבל אוכל? האם מַכּים אותו?
הרב פִּנְחָס הוסיף ואמר שהפעם הוא יוצא לשחרר אֶת יוֹסֵף בֶּן מֹשֶה. אוזניי הִזדַקְפו – הוא עומד לשחרר אֶת יוֹסֵף! אֶת יוֹסֵף שלי! נחשול שִׂמחה הֵציף אותי.
הרב מיהר לצאת וּלהצטרף לַמְלַוִוים שחִיכּוּ לו בחוץ.
פתאום, בלי לתכנן, מצאתי אֶת עצמי רץ בְּעִקבותיהם. הִשתַחַלתי בין הבחורים עד שהִגעתי אֶל הרב וּמָשכתי בְּשַרְווּלוֹ. רציתי לומר שאני רוצֶה להצטרף, אך קפאתי, כולם יָדעו על הידידוּת המיוחדת שלי ושל יוֹסֵף. הרב הסתכל בי בְּמַבּט ארוך וּלְבַסוף אמר: "רוץ לבקש אישור מהורֶיךָ, נחכה לךָ."
יצאנו לַדֶרך.
אדם עַרְבי הוביל וְכִיוֵון אותנו. הדרך הייתה קשָה וּמשוּבֶּשת וצָעַדְנו שעה ארוכה בְּדוּמִייה. פתאום, מעֵבר לָעיקול, צץ ונִפרשׂ לְפָנֵינו הֶמשך הדֶרך וּבְמֶרכָּזה נְהר הגִינַאי, נָהר רחב שֶשָצף וקָצף.
המְלַוֶוה העַרְבי היה נבוך: "משונֶה מאוד... רק בַּשבוע שֶעָבר עברנו אֶת הנהר בְּכמה צעדים..." הִבּטנו זה בָּזֶה בַּחֲרָדה, מה נעשֶׂה? ! אֶל שְׂפת הנהר הִגיע אדם נוסף שתִכנן לחצות אֶת הנהר ועל כתפו שׂק קמח. הוא חזר ואמר: "בַּשׂק יש חיטה לְמַצות לַפֶּסח, ואסור לה להירטב! אתם מְבינים?"
הִתרחקתי מִמנוּ והִרהרתי בְּיוֹסֵף חברי, איך נגיע אליו?
רבי פִּנְחָס פָּנה אָנֶה וָאָנָה וּלְבַסוף הִתכופף אֶל המים. הִתקרבנו לראות מה קורֶה, ולא הֶאמנו לְמַראֵה עֵינינו, הוא דיבר אֶל הנהר! "פְּתח לי מַעבָר בין גליךָ," ביקש-דרש רב פִּנְחָס, "עלֵינו להמשיך בדרכנו. אנו בַּדֶרך לְפִדְיוֹן שְבוּיִים!" תשובת הנהר עלתה מִתוך נַהֲמַת הגלים: "מצטער, רבי, אני מֵבין שיש לךָ היום תפקיד, אתה פּוֹדֶה שבויים, אבָל גם לי יש תפקיד בָּעולם, אני צריך לזרום, זֶהו תפקידי! ועוד דבר: אתה אולי תצליח למלא אֶת משׂימתךָ ואולי לא, ואִילו אני ודאי אמלא אֶת תפקידי."
פָּניו של רבי פִּנְחָס הִתְכַּרְכְּמוּ והוא הִתְרָה בְּאֶצבָּעו כְּלַפֵּי הנהר: "אִם אֵינךָ פותח לי מַעבָר, אתפלל שלא יזרמו בךָ עוד מים לְעולם." הנהר שצף וקצף וּלְבַסוף נִכְנע וְנֶחלַק לִשניים. קירות המים העומדים נִראו מְאַיְימים, אך רבי פִּנְחָס חצה בביטחון והִגיע לַגָדה שֶבָּצד השני. קירות המים נסגרו מיד והנהר חזר לזרום כְּדַרכּוֹ.
לאחַר מִכֵּן ביקש רבי פִּנְחָס מהנהר להיפָּתח גם בַּעבוּר האיש עִם שׂק החיטה והנהר נַענָה לו, ואחַר כך, בַּפּעם השלישית פָּתח הנהר דֶרך לַמְלַוֶוה העַרְבי שלנו. רבי פִּנְחָס הִסבּיר שאִם יוּפץ הסיפור, חשוּב שאנשים יֵדעו שֶיש לכבֵּד אנשים המְלַוִוים אותנו בַּדֶרך.
לאחַר שהנהר נִסגר בַּפּעם השלישית נִשארנו אנו, המְלַוִוים, על גְדַת הנהר והִתבּוֹנַנו ברבי פִּנְחָס שֶצָעד מְהוּרהָר וטָרוּד לְאורֶך הגדה השנייה. לְפֶתע הוא קרא לנו, בְּעוֹדוֹ מְנַסֶה להִתגַבּר על רעש הגלים: "עוד מעט יִפְתח הנהר אֶת מֵימָיו בַּעֲבוּרֵנו," צעק, "ואוּלם לעבור אֶת הנהר יוכל רק מי שבטוח שמֵעולם לא בִּייֵש אדם מִיִשׂרָאֵל. רק הוא יעבור בלי להינָזק."
הִבַּטנו זה בָּזֶה, האִם נוּכל להיות בטוחים שלא בִּייַשנו מֵעולם אדם מִיִשׂרָאֵל? שקעתי בְּמחשבות. האִם אֵי פעם בִּייַשתי מישהו? ודאי שֶכֵּן, אך גם אִם עשׂיתי זאת, זה היה בטעות! אני בטוח שיש הֶבדל בין מי שפוגע בְּכַוונה וּבין מי שפוגע בטעות. ואולי לא? האִם אני מִסתַכּן לַשָווא? בחורים אֲחָדים התיישבו על הקרקע והִשפּילו מַבָּטם. הם פחדו להסתכן. הִבּטתי לַשָמים וחיפּשׂתי סימָן, משהו שיַנחֶה אותי. מה לעשׂות? דְּמוּתוֹ של יוֹסֵף חבֵרי עלתה בְּדִמְיוֹני – הרֵי איתו תמיד שׂוחחתי והִתיַיעצתי. מה הוא היה מייעץ לי הפעם? התשובה הייתה ברורה לי: הוא היה מנסֶה לעשׂות הכול כדי להציל אותי! קמתי בְּהֶחלֵטִיוּת וּפָניתי לִגְדַת הנהר: "רבי פִּנְחָס!" צעקתי, "אני רוצֶה לנסות!"
