אברהם וישמעאל - חלק ב
לְאחַר ימים רבּים הִגיע אֶל המקום שֶבּו, כך סיפרו לו, נָטוּ הָגָר ויִשְמָעֵאל אֶת אוֹהֲלָם. כאשר הִתקָרֵב אַבְרָהָם לָאוהל בְּעוֹדו רוכב על הגמל, יצאה מִפֶּתח האוהל אישה לא מוּכֶּרת. "מי אתה, ואֶת מי אתה מחפּשׂ?" שָאלה בחשדנות. "אני מחפּשׂ אֶת יִשְמָעֵאל," ענה אַבְרָהָם, "האִם הוא בַּבַּית?" האישה, הלוֹא היא עַיְישָׂה אֵשֶת יִשְמָעֵאל, הֵשיבה בִּקצרה: "הוא אֵיננוּ כאן. הוא ואימו הלכו להביא פירות וּתמרים מִן המִדבּר." עַיְישָׂה חיכְּתה שֶאברהם יסתלק, ואוּלם הוא פָּנה אֶל האישה, וּבלי לרדת מהגמל, כפי שהִבטיח לשָׂרָה, ביקש: "אנא, תְני לי מעט מים ולחם, באתי מִדֶרך ארוכה." האישה הִתבּוננה בו בִּשתיקה וּלְבַסוף אמרה: "אין לחם ואין מים. הבית רֵיק." יָדע אַבְרָהָם כי שֶקֶר בְּפִיהָ – היִיתָכֵן שבְּאוהל בְּלב המִדבּר אין מים ואין אוכל? ואוּלם סבלנותה של עַיְישָׂה פָּקְעה, והיא הסתובבה ועמדה להיכנס לָאוהל. לְפֶתע קרא אַבְרָהָם: "הַמְתִיני! אנא, אִמרי ליִשְמָעֵאל כך: זקֵן אחד בא מֵאֶרץ כְּנַעַן לִראותךָ, וּמָסר שעלֶיך להחליף אֶת סף הבית, כי אֵינו טוב," וּבלי להמתין עוד סובב אֶת הגמל והֵחל לעשׂות אֶת דַרכּוֹ חזָרה לִכְנַעַן.
העֶרב ירד, ויִשְמָעֵאל והָגָר חזרו מִן השָׂדֶה. פנתה עַיְישָׂה ליִשְמָעֵאל וסיפרה: "דבר מוזר הִתרַחֵש היום. בא זקֵן רכוב על גמל מלוכלך, נִדמֶה שֶעשׂה דרך ארוכה. הוא שאל עליךָ, אמר לי להגיד לךָ כל מינֵי דברים משונים והלך." יִשְמָעֵאל הִתרַגֵש: זקֵן מֵאֶרץ רחוקה... הייתכן? הוא אחז בִּכְתֵפֶיהָ של עַיְישָׂה ושאל: "מה הוא ביקש לומר לי?" עַיְישָׂה משכה בִּכְתֵפֶיה והֵשיבה: "הזקן אמר לי לִמסור לָך שבּא לִראותךָ מֵאֶרץ כְּנַעַן, וְשֶעלֶיךָ להחליף אֶת סף הבית כי אֵינו טוב." יִשְמָעֵאל הִתיַישֵב. הזקֵן מֵארץ כְּנַעַן – זה בְּוַודאי אביו. הוא קִייֵם אֶת הַבטָחָתו! וההודעה – סף הבית הוא כִּינוּי לְאישה. וּמדוע לא הייתה עַיְישָׂה טובה בְּעֵינֵי אַבְרָהָם? הגדוֹלה בְּמַעלוֹתָיו של אַבְרָהָם הייתה הַכְנָסת אורחים, בעצמו היה רץ להגיש להם לחם וּמים, וּבְמוֹ יָדָיו רחץ אֶת רַגלֵיהם. האִם זכה גם הוא לְקַבָּלת פנים רְאוּיה? יִשְמָעֵאל פָּנה אֶל עַיְישָׂה: "האִם הִצַעְתְ לָאיש להישאר? האִם כּיבַּדתְ אותו בְּמַאכל וּבְמַשקֶה?" עַיְישָׂה כעסה: "אדם זָר מַגיע ואתה רוצֶה שאכניס אותו הביתה? אמרתי לו שאין לי לחם ומים, והוא הלך." יִשְמָעֵאל הֵבין שאביו חכם מִמנוּ. האִם יִישָאר נשׂוּי לְאישה שאֵינה מוכנה להגיש לְאורח אפילו מים?
יִשְמָעֵאל הִתגָרֵש מעַיְישָׂה, וּבִרְבוֹת הימים נָשׂא אישה חדשה, פָטִימָה שְמה.
שלוש שנים נוספות חלפו ואַבְרָהָם תָהָה – האִם שָמע יִשְמָעֵאל לַעֲצָתוֹ? אולי לא מסרה לו האישה אֶת ההודעה? הוא הֶחליט לָשוּב וּלבקר אֶת בנו. כְּמִקוֹדֶם, הִבטיח לשָׂרָה שלא יִתמַהמֵה בְּבֵיתו של יִשְמָעֵאל ואף לא יֵרד מִן הגמל, ושוב עשׂה אֶת המסע המְפָרֵך. מִשֶהִגיע לאחַר ימים רבּים לְאוהל בנו, יצאה לִקרָאתו אישה אחרת, חדשה. אַבְרָהָם חִייֵך לעצמוֹ: כַּנִראֶה קיבל בנו אֶת ההודעה ושָמע לַעֲצָתוֹ. האישה פנתה אליו בחיוך: "שלום לךָ, ההֵלֶך, ברוך הבא בְּצֵל קוֹרָתֵנוּ."
"שלום גם לָך," ענה אַבְרָהָם, "האִם יִשְמָעֵאל בַּבַּית?"
"לא," הֵשיבה האישה, "הוא ואימו הלכו לִרעות אֶת הגמלים. הם יחזרו בָּעֶרב, האִם תִרצֶה להמתין לְשוּבָם?" שִׂמחה מילאה אֶת ליבו של אַבְרָהָם, והוא הֶעמיד אֶת האישה בְּמִבחן נוסף: "לא אוּכל להישאר, ואוּלם צמֵא ורעֵב אני. האִם יש לָך מעט מים ולחם לְכַבְּדֵני?"
"בְּוַודאי," הֵשיבה האישה בִּמְאוֹר פָּנים. היא נִכְנְסה לָאוהל, וּבְתוך זמן קצר יצאה מִשָם וּבְיָדֶיה מגש עמוּס במים, לחם וגם פירות. אכל אַבְרָהָם ושָׂבַע, ואז נָשׂא יָדָיו לַשָמים בִּתפילה: "אנא, אלוהַיי, בָּרֵך נא אֶת הבית הזה בְּכל טוּב האָרץ." וּמִיד, כִּבְמַטֵה קֶסם, מָלאו כל קַערות הבית, הקְדֵרות והסלים, בְּמִינֵי ירקות, פירות, בשׂר מיוּשָן וְיַיִן. פָטִימָה ראתה אֶת המַחזֶה המופלא, נֶאֶלְמה דוֹם ולא הִצליחה להוציא מִפִּיהָ מילות תודָה לַזָר. אַבְרָהָם לא חיכָּה לִתגוּבָתה, הֵקים אֶת הגמל ויצא למַסָעו הארוך חזָרה לִכְנַעַן.
בָּעֶרב חזר יִשְמָעֵאל לְבֵיתו ולא הֶאמין לְמַראֵה עֵינָיו. הוא שאל אֶת פָטִימָה בִּתְמִיהָה: "מֵהיכן כל המאכלים האלֶה?" סיפרה לו פָטִימָה מה קרה, ויִשְמָעֵאל ניגש אליה וחיבקהּ. הוא הֵבין כי הפַּעם יָדע לִבחור אישה רְאוּיה לְמִשפּחת אַבְרָהָם. התבונן סָביב בְּבֵיתו המלא כל טוּב ויָדע: אביו אַבְרָהָם לא שְכָחוֹ!
