שיר לאסירי בתי-הסוהר
כתבתי שיר על אסירי בתי-הסהר והראיתי אותו לאבי. אמר: מה יעזרו השירים לאסירים, ומה לנו כי נזלזל בצדקת הסוהרים והשופטים והמחוקקים? אמרתי: על המאסר שלנו אני כותב, אבא, יום-יום אני חוזר לתא, ממתין לרמיזתו של סוהר מרחק, אם ירצה אכבל ידי באזקים, אם יבקש אתחנן לפניו לחפש במכות על סורגי החלון. אמר: חלומות השיר מפיך מדברים, ואתה עצמך עומד מחוץ לחומת הכלא, אני לא הולדתי בנים למאסר, בן, אם תרצה אשלח אותך לפקולטה למשפטים ואולי תהיה שופט, במקום שירים תכתב גזרי-דין להקל על כאבי העולם. אמרתי: אבי, שאני בנך, לא הולדתי לי הורים לפחד, והכלא גדול משנינו, סוגר על שנינו, הנה מסמן לך עכשו הסוהר שתסרב להכיר במאסרך, שתבקש לא לצאת את גבולות התא. אמר: אם כן אסירים כלנו בבית-כלאו של אלהים, בני, כלנו עבדיו, אך מה החקים והמשפטים, כלם צודקים, ואין אחד שלא יחטא, האם שכחת? אמרתי: את הכלא הזה בני אדם בנו, אבא, ויום-יום אנחנו עוזרים להם להמשיך בבניתו, להוסיף אגפים, להציב מצלמות, עוד מעט כבר אינם זקוקים לסוהרים, יפטרו את כלם ואנחנו נמשיך לשמר על עצמנו, אני לא אלך לפקולטה למשפטים, אך כבר החלטתי להפסיק לכתב שירים. אמר: כיצד החלטת? הנה כבר הודעתי לארך כל המסדרון באגף שלנו בבית-הסהר כי הבן שלי כותב שירים ליום השחרור, כבר לומדים שכנינו את השירים ומזמרים. אמרתי: אני שומע, אבא, אבל לא את שירי הם מזמרים, אלה הם שירי הסוהרים, מהיום אני אכתב גזרי-דין להתחרות בגזריהם, אכתב פסקי-דין להתחרות בפסוקיהם, אכתב לך ולאמא מכתבים מתאי בהם אבשר כי השחרור לא יבוא גם לא בימי נכדיכם, המאבק ארך ממה שיוכלו לתאר השירים, כשלו כל השירים.
