The Ethiopian Community in Israel
הקהילה האתיופית בישראל.
בחלק הקודם דיברתי על מחאות קטנות יותר ופחות משמעותיות בישראל.
היום אני רוצה לספר לכם על הפגנות יוצאי אתיופיה.
הכל התחיל בעשורים הראשונים לעליית הקהילה האתיופית לישראל. יש רבנים ואנשים שלא הכירו בהם כיהודים וכבר אז התייחסו אליהם כאזרחים סוג ב', כלומר כאילו הם פחות חשובים מישראלים אחרים.
היום זה כבר השתנה וכולם יודעים שיוצאי אתיופיה הגיעו לישראל בזכות חוק השבות, כמו כל יהודי אחר שהגיע לישראל. חוק השבות משנת אלף תשע מאות חמישים מאפשר לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה. אי-אפשר לקבל תעודת עולה אם האדם פועל נגד העם היהודי, עלול לסכן את בריאות הציבור או ביטחון המדינה, או בעל עבר פלילי העלול לסכן את הציבור. תעודה עולה מעניקה באופן אוטומטי אזרחות ישראלית.
זה יחסית פשוט להיעשות ישראלי "על הנייר" כשמסבירים את זה בצורה פשוטה ותיאורטית.
אל ישראל הגיעו יהודים מכל קצוות העולם - מדרום אמריקה, מארצות הברית, מאירופה, מרוסיה וממדינות ערב כמו תימן, מרוקו, עיראק, מצרים ועוד. יהודים ממזרח התיכון גם סבלו לאורך השנים ממידה רבה של חוסר קבלה לחברה, חוסר היטמעות בתרבות הישראלית. לאחר מכן אלו היו יוצאי ברית המועצות לשעבר(כיום רוסיה) שסבלו מגזענות וקשיים להשתלב בחברה הישראלית.
אין ספק, להיות מהגר במדינה זרה זה תמיד קשה בגלל הרבה סיבות: צריך ללמוד שפה חדשה, ללמוד תרבויות ומסורות מקומיות. ועם זאת, היהודים שעלו לישראל עשו זאת כי ידעו שזה הבית שלהם, המקום אליו הם שייכים. אבל למה הם לא מרגישים ככה? למה במדינה שלהם הם מרגישים שונים וזרים?
בסופו של דבר רוב היהודים שבאו ממדינות שונות ברחבי העולם הסתדרו ומצאו את המקום שלהם בחברה.
נראה שכיום, אלו שנותרו מאחור אלו יוצאי הקהילה האתיופית, למרות שכבר יש להם דור שני ודור שלישי בארץ. בשנים האחרונות עיקר ההפגנות הן כנגד הגזענות המופנית כלפיהם בכל המישורים של החיים וגם אלימות משטרתית בלתי-סבירה. נראה כי שוטרים רבים מאמינים בדעות קדומות וסטריאוטיפים שמקשים עליהם לבצע את עבודת הביטחון החשובה שלהם בצורה אובייקטיבית.
כאשר קורה מקרה של אלימות, גניבה או פשע אחר, נראה שהחשודים הראשונים הם אלה בעלי צבע העור הכהה יותר, בני העדה האתיופית. לאורך השנים נהרגו צעירים רבים בני הקהילה על ידי שוטרים וכוחות הביטחון. העובדה הזו מקוממת ומעציבה מאד.
ההפגנה הגדולה האחרונה של יוצאי אתיופיה הייתה בקיץ אלפיים ותשע עשרה, לאחר שבחודש יוני נהרג סלומון טקה מירי של קצין משטרה שהיה לבוש בבגדים אזרחיים, ולא במדים של משטרה. זו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה. ההפגנות שבאו לאחר מכן היו עוצמתיות, אלימות והמשתתפים בהפגנות היו מלאים בזעם וכעס כלפי המשטרה שאמורה להגן עליהם, אך בפועל פוגעת בהם.
גזענות ואלימות משטרתית כלפי אנשים יוצאי מדינות אפריקה קיימת בכל העולם, וממש בימים אלו מתקיימות הפגנות ענק בארצות הברית שהתחילו בעקבות הרצח שלג'ורג' פלויד בזמן ששוטר ניסה לבצע מעצר ולעצור אותו.
מה נעשה בישראל כדי לשפר את המצב של יוצאי אתיופיה? מה בעצם הממשלה עושה כדי להביא את הקהילה למצב שוויוני יותר בחברה כמו שאר האוכלוסייה?
כבר בשנות השישים של המאה הקודמת נכנסה מדיניות של העדפה מתקנת לעולם המערבי. מדינת ישראל גם החליטה לאמץ אותה. המדיניות הזו למעשה מחייבת מוסדות לתת העדפה לקבוצות שנחשבות כמקופחות חברתית ועל ידי כך לפצות אותן על נקודת המוצא הנחותה והחלשה שלהן. בדרך כלל מדובר בהקלות מסוימות בקבלה למקומות עבודה או אוניברסיטאות.
ישראל קבעה בחוק חמש קבוצות חברתיות שצריך ליישם כלפיהן את המדיניות של העדפה מתקנת: בראש ובראשונה נשים, קבוצה שניה היא ערבים, דרוזיםוצ'רקסים שמהווים מיעוט בישראל, קבוצה שלישית היא קהילת יוצאי אתיופיה, קבוצה רביעית היא אנשים בעלי מוגבלויות ונכויות מסוגים שונים והקבוצה האחרונה היא חרדים.
באותם מוסדות ציבוריים, מקומות עבודה ואוניברסיטאות חייבים על פי חוק לאייש למשרות את אותם אנשים ששייכים לאחת מחמש הקבוצות שהזכרתי לעיל. אני חושבת שזה רעיון נפלא אך עדיין צריך לשפר אותו ולהסביר לאותם מקומות עבודה למה זה כל כך חשוב לתת הזדמנות לאנשים האלו.
בוודאי שזה לא מספיק. יש צורך להגביר את המודעות לקשיים של אוכלוסיות מוחלשות וקבוצות מיעוט בכלל וביניהן הקהילה האתיופית. יש להושיט להם יד ולעזור כשצריך, ומצד שני להתנהג אליהם כרגיל כמו שאר אזרחי ישראל.
