Dod Arye 3
"אבל, דוד אריה," אמר ינון. "אם היית זז, הם היו מגלים שאתה כן בן אדם, והם היו מבשלים אותך!" "נכון. לא זזתי אפילו קצת. הבנתי שאני חייב להתנהג כמו בובה כדי שלא יגלו שאני בן אדם! זאת הייתה משימה קשה מאוד. בכל פעם שתנלי הייתה מסתובבת ולא מסתכלת לכיוון שלי, הייתי יכול לזוז מעט. הייתי יכול לגרד בראש. הייתי יכול להזיז את הידיים ולהתמתח. כשהיו קוראים לתנלי לארוחת צהריים והיא הייתה משאירה אותי לבד בחדר שלה, יכולתי לזוז, לחלץ עצמות, ללכת לשירותים. הייתי מתגנב החוצה ואוכל מעט משיח הפטל הענק בגינה. אבל ברגע ששמעתי שתנלי מתקרבת לחדר, חזרתי בדיוק למקום שהייתי בו ולא זזתי. קפאתי במקומי. זה היה קשה מאוד. "הימים עברו, ותנלי כבר לא התלהבה ממני. נמאס לה לשחק בי. היא הניחה אותי על המדף ליד צעצועים אחרים והתחילה לשחק במשחקים אחרים. אני ישבתי על המדף, ובכל פעם שתנלי הייתה בחדר, לא זזתי ולא הוצאתי הגה. רציתי לברוח, אבל לא הצלחתי. בכל פעם שניסיתי להימלט, כמעט תפסו אותי והייתי חייב לחזור אל המדף ולא לזוז. "אבל יום אחד קרה משהו איום ונורא! תנלי שיחקה בבובה של פיל בלי ראש. היא אמרה לבובת הפיל, 'כמה חבל שאין לך ראש. אולי אני אוסיף לך ראש?' היא ניגשה אל המדף שעליו הייתי מונח והסתכלה על הצעצועים. היא הביטה בי, הרימה אותי ואמרה לבובת הפיל, 'אולי אני אוריד לבובה הזאת את הראש וארכיב אותו עליך? כן, זה מה שאני אעשה. אני אוריד לה את הראש.' "כששמעתי מה אמרה תנלי, נבהלתי. תנלי התכוונה להרכיב את הראש שלי על בובת הפיל. היא התכוונה להוריד לי את הראש כי חשבה שאני סתם צעצוע. אבל אני לא צעצוע! והראש שלי מחובר לגוף שלי, ואי אפשר להוריד אותו!
