''עייפות, רעב והמון תסכול": החיים הקרביים לא מחייכים לנשים | כאן דעה
כששמעתי על ארבע המתגייסות שעתרו לבג"צ
במטרה לפתוח את כל חטיבות צה"ל לנשים
כולל גולני, דובדבן, צנחנים ואפילו שייטת, אני קפצתי.
תרשו לי לפנות אליכן בנות אתן לא יודעות מה אתן מבקשות.
עם כל היופי שבוואסח הנחשק והרצון להיות שוות פיזית לגברים,
אנחנו פשוט לא.
אני אסתי ברנדס והייתי לוחמת במג"ב.
נשמע מפוצץ, אבל...
הסיפור שלי מתחיל כבר מכיתה ט',
כשהבנתי שעוד כמה שנים גם אני אהיה חיילת,
והחיילים האלה החזקים והחסונים גדולים ממני רק בארבע שנים.
באותו רגע החלטתי שגם אני רוצה.
גם אני רוצה לאכול חול, להגן על המדינה שלי, להסתער על קו האש.
התחלתי לברר על הצבא.
הצטרפתי לכושר קרבי של "אחריי!" הייתי שם שנתיים.
התחלתי גם לדבר עם חברים שלי שמשרתים בקרקל, חילוץ והצלה במג"ב.
בעיקר התעניינתי בשריון. ממש רציתי להיות בשריון.
ואז גיליתי שאין נשים בשריון, והתעצבנתי.
מי החליט שאני לא חזקה מספיק לשרת עם הבנים?
בסופו של דבר סיימתי תיכון וסיימתי מכינה והתגייסתי למג"ב.
שום דבר לא הכין אותי לשוק שקיבלתי,
הריצות, המשקלים, אפילו האוכל הגרוע.
נלחמתי בשיניים להיות הכי טובה, באתי בכושר שיא,
וזה עדיין לא הספיק כי הקושי הוא אחר.
גם אני הייתי במין אוטופיה כזאת של
"השם זה מה שחשוב, החטיבה זה מה שחשוב, הכול זה בוואסח".
כשאת תהיי שם רובצת לך בחול,
כל מה שבא לך זה לישון, לאכול, להתקלח, את מרגישה שאיבדת את הנשיות שלך.
את לא תחשבי "היי, אני משרתת בגולני,
"היי, אני משרתת בצנחנים, תראו איזו מגניבה אני".
זה לא העניין. זה כאב של גוף שלא התאושש מאתמול,
עייפות, רעב, המון תסכול.
נהניתי, פרחתי, אבל זה היה כרוך במחיר גבוה.
אפילו נקעתי קרסול בטירונות, אבל המשכתי ורציתי להיות לוחמת
ודפקתי לעצמי את הקרסול לכל החיים.
גם בשטח אחרי הטירונות, החיים הקרביים לא מחייכים לנשים.
מרדפים, מעצרים, הפרות סדר
בהם את צריכה להוכיח את עצמך כל פעם מחדש כאישה
כי גברים לא מאמינים בך, ואת יכולה להבין למה.
אסור לך לחשוף שקשה לך כי פותחים עלייך יותר עיניים.
הם מחפשים שתיכשלי כדי להוכיח את מה שהם מאמינים בו,
שאת חלשה.
אני רוצה לראות את הגבר שיעקוף אותי בהיקף של היד.
את סוחבת על עצמך אפוד, קסדה, נשק, ועדיין צריכה לרוץ ביחד איתם.
שעות על גבי שעות של עמידה במקום,
של שמירות בוקר, צהריים או לילה, אז את פשוט נושכת שפתיים וממשיכה.
בתור לוחמת את חווה שתי מלחמות:
המלחמה הביטחונית היומיומית והמלחמה על המקום שלך בתור אישה.
למלש"ביות שפנו לבג"צ אני אומרת,
אתן מבקשות דבר שהוא לא אפשרי ולא חכם.
אנחנו עושות תפקידים מדהימים במערכי הלחימה השונים,
קרקל, מג"ב, תותחנים או כל חיל כזה או אחר,
ואלה תפקידים שנבחנו והוכשרו במיוחד בשבילנו הנשים
על מנת שנוכל לתרום לצד הלוחמים בצורה נכונה לנו ולצבא.
החליטו שזה נכון לשלב נשים ושיש להן תפקיד במערך
ובתור לוחמת הרבה פעמים היו צריכים את העזרה שלי,
אבל לבוא בתור מלש"בית שחיה בבית וסבבה לה ומתמודדת עם בגרויות,
לבוא ולהגיד: "כן, תפתחו את השייטת, אנחנו יכולות לעשות הכול",
בלי באמת להבין מה זה אומר,
תעשו קודם טירונות של לוחמות,
תנסו קודם להתמודד עם דברים בשטח שראיתי בנות מתפרקות,
ורוב הבנות לא שורדות לא את הטירונות ולא את השטח.
פשוט התעלמות מעובדות, מהפיזיולוגיה שלנו בתור בני אדם.
תתגייסו, תהיו לוחמות, תוכיחו את עצמכן, אפילו תצאו לפיקוד וקצונה.
אחר כך כשתבינו מה זה אומר והאם אתן בנויות לדרישות האלה,
תילחמו על התפקידים הקשים עוד יותר.
כרגע, רצונות לא מבוססים.
לרצות להיות כמו הלוחמים מרחוק, זה קל,
אבל מניסיוני, לבצע זה כבר סיפור אחר.
זה משהו שתמיד אתה מצפה שיהיה לך בשירות.
זה מהדברים שאם לא עברת אותם אתה אומר: "מה, עשיתי צבא?"
אבל אני לא מאחלת לאף אחד להתמודד עם...