מה גרם לרבי עקיבא לטאטא
רבּי עֲקִיבָא היה רב גדול וחשוב, והיו לו תלמידים רבּים. לִפעמים, במצב כזה, קשֶה לַמורֶה לָשׂים לב לכל אחד. אבָל רבּי עֲקִיבָא היה איש מיוחד, והוא הֶעניק תשׂוּמֶת לב לכל תלמיד ותלמיד.
יום אחד הִבחין רבּי עֲקִיבָא שאַחד התלמידים לא הִגיע לַכּיתה. להחסיר יום אחד אֵינו דבר מיוחד, אבָל הוא שׂם לב שאותו תלמיד חסֵר כבר שלושה ימים. רבּי עֲקִיבָא שאל אותנו, התלמידים, אִם מישהו יודע מה קרה לחבֵרנו וּמדוע הוא נֶעדר. הִרכַּנו אֶת רָאשֵינו בְּבוּשה, אף אחד לא יָדע מה קרה לו, וּלמען האמת, איש מאיתנו לא הִבחין בְּחֶסרונו.
רבּי עֲקִיבָא בֵּירר היכן גר התלמיד הֶחָסר וּמיהר לְבֵיתו. כשביקשנו להִתלַווֹת אליו סֵירב, ואנחנו נוֹתַרנו מבוּיָשים בְּבֵית המִדרש.
על מה שהתרחש בְּבֵית חברנו נודע לי רק אחַר כך. הֶחָבר הִתאושש, חזר לַלימודים וכך סיפר: "בַּיום הראשון הייתי תשוש והֶעדפתי להישאר בַּבַּית וּלהִתחזק, אך לְרוע המזל, בַּלילה הֶחמיר מצבי, וּכְשֶהִתעוררתי בְּבוקר היום השני רֹאשי הִסתחרר, גרוני כאַב, הייתי מנוזל וקָדַחתי מֵחוֹם, וּכְבר הִרגשתי ממש חולֶה.
נִשארתי בַּמיטה וקיוִויתי שבְּיום המחרת הַרגשתי תִשתַפֵּר, אך המצב הִמשיך להחמיר וּבַיום השלישי פשוט נִשארתי לשכב בַּמיטה בִּתריסים מוּגָפים, הבית היה חשוך וּמחניק, ולא הִצלחתי אפילו לֶאכול! האֱמת? לא נעים."
"אתה מֵבין?" אמר חברי, "הכאבים בכל אֵיבְרֵי גופי הִתחָרוּ בִּתחוּשת הרעָב מי יגרום לי יותר סֵבל... אבָל מה שהִפריע לי יותר מִכּול," הוא נעץ בי מבט עצוב, "היה כאֵב הלב. הִרגשתי שפשוט שכחו אותי, ושאפילו אִם אמות, מי יֵדע על כך? הִרגשתי בודד ועזוּב...
באותו זמן סבלתי מֵחוֹם גָבוה וּמֵהֲזָיות," הִמשיך חברי לספֵּר, "דִמיינתי אֶת אימי הטובה ואֶת אבי היקר... ולכן כאשר נפתחה הדלת וְלַבַּית נִכְנס רַבֵּנו, רבּי עֲקִיבָא, הייתי בטוח שזוֹ הֲזָיה. רבּי עֲקִיבָא בא אליי? לא יִיתָכֵן!
חִייַכתי אליו מִתוך החוֹם הגָבוה שעטף אותי, ורבּי עֲקִיבָא לא בִּזבֵּז זמן: הוא הִרטיב מגבת והניח על מִצחִי, סידר אֶת הכָּרים סביבי והושיב אותי, פָּתח אֶת החלונות והתריסים כדי לאוְורֵר אֶת הבית, והִגיש לי אוכל וּשתייה. בינתיים חוּמִי הֵחֵל לרדת, וּמִתוך מיטתי צָפיתי בְּהפתעה בְּרבּי עֲקִיבָא מתרוצץ, מְטַאטֵא אֶת הבית, וַאפילו מעמיד סיר עִם תבשיל רֵיחָני על הַכִּירה. וכל הזמן הזה הוא הֵציץ לעברִי וּמִדֵי פעם ניגש אליי והניח יד על מִצחי: 'קצת יותר טוב,' ציין, סָפֵק לי ספק לעצמו.
לאט-לאט הִרגשתי צָלול יותר והייתי מְלֵא הַכָּרת טובה. 'רבּי', לחשתי, 'אֵיני יודע איך להודות לךָ. כבר חשבתי שאני הולך למות...' וסיפרתי לו כל מה שֶעָבר עליי בַּימים האחרונים.
רבּי עֲקִיבָא חִייֵך: 'אַל תדאג, מעכשיו נטפֵּל בך.' הוא איחל לי רפואה שלמה והִתנַצֵל שעָלָיו ללכת.
כשנִסגרה הדלת מִצְמַצְתי בְּעֵינַיי ותהיתי, האִם כל זה היה חלום בְּהָקִיץ? אך כוס התה שלְיָדי, החלונות הפתוחים לִרְוָוחה והנִיחוֹחות שמילאו אֶת הבית הֵעידו שהכול קרה באמת..."
אחרֵי הטיפול בַּתלמיד החולֶה חזר רבּי עֲקִיבָא לְבֵית המִדרש. השִיעור הִתחיל, אך רבּי עֲקִיבָא שתק דקות ארוכות. לְבַסוף פָּתח ואמר: "כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים," (כלומר, כאילו הרג מישהו).
היינו נְבוֹכים, הֵבנו אֶת חוּמְרַת מַעשֵׂנוּ והִתבַּיישנו כל כך. היינו בטוחים שרבּי עֲקִיבָא נוזף בנו, אך כְּכל שהִמשיך השִיעור הִתבָּרר שכַּוָונָתו הייתה אחרת לגמרי: הוא רצה לִגרום לנו להבין שֶכְּשֶאדם חולֶה הוא סובל מאוד, ולכן צריך לְבַקְרוֹ.
כשרבּי עֲקִיבָא תֵיאר אֶת כְּאֵבו ואֶת צערו של החולֶה עלו דמעות בְּעֵינָיו, וכולנו הִרגשנו כאילו הוא אֵינו מדבֵּר על מישהו אחֵר אֶלָא על עצמו.
לאחַר השִיעור הִרהרתי: האם רבּי עֲקִיבָא סָבל אֵי פעם סֵבל כזה? ואולי הִרגיש שתַפקידנוּ להקֵל על הזוּלָת בְּסִבְלוֹ?
אֶת התשובה לא אדע, כַּנִראֶה, לְעולם, אך מֵאז, חברים, לא היה חולֶה שיָדעתי עליו ולא ביקרתי אצלו!
