ללעוס קקטוס, לאזן סולם על הסנטר ולתקשר עם חיות | כאן לא מאמינים - פרק 2
לאכול זכוכיות וקקטוסים.
להרים שולחן על האף.
למצוא כלב שהלך לאיבוד באמצעות טלפתיה.
בישראל חיים אנשים עם יכולות מיוחדות, בואו נפגוש אותם.
אסף הוא בחור סך הכול שיגרתי. אבל לאסף יש פטיש מוזר במיוחד:
הוא נורא אוהב לאכול דברים מסוכנים ודוקרים.
מה אני אוכל מסוכן?
לצלוח את הכול?
נתחיל מחריף, קקטוסים, זכוכיות, מקל בוער באש...
כולם חשבו שזה כל הזמן מזויף, מזויף, כל מה שאתה עושה זה כאילו מזויף.
אין לי קו אדום לכלום. חציתי את קו הפחד בחיים כנראה.
אני זוכר בגיל שבע שאימא שלי מלא פעמים נעלה את הבית
ולא הסכימה לי לצאת החוצה, פחדו עליי פשוט.
בגיל 25 עבדתי ב"צ'יפ אנד דאנס" הישראלי, חשפן,
ואז קרה איזשהו מהפך בחיים: חזרתי בתשובה, התחתנתי,
הייתי נשוי 15 שנים, גידלתי חמישה ילדים,
התגרשתי וכעבור חודש וחצי התחתנתי עוד פעם.
שמי אסף בוחניק, בן 44, תושב אלעד.
מה הטייטל שלך? -אוכל דברים מסוכנים, אבל בקטנה.
הכול התחיל מגיל חמש, אבא שלי היה אוכל חריף הרבה בבית.
ואבא שלי זה שתמיד היה מאתגר אותי, "בוא נראה אותך אוכל כמוני".
באיזשהו שלב איבדתי את חוש החריפות בפה,
והגעתי לאיזשהו מקום שאכלתי את הסוג הכי הכי חריף שיש בעולם, "קרולינה".
בסולם סקוביל שעומד על 2.2 מיליון אחוז חריפות,
אבל לצערי חשבו שזה מזויף.
קרה איזה מקרה שמצער אותי מאוד,
הכנתי סוג של סחוג חריף מאוד, הבאתי אותו למקום שאני עובד.
וחבר'ה באו מדי פעם וטעמו את הסחוג שלי,
ובא בן אדם שככה לא ידע במה בדיוק מדובר, שם כפית,
כעבור שעתיים היו לו בגוף גירודים, כל הגוף שלו נהיה אדום.
אני לא יודע אם זה קשור אליי או לא, אבל אחרי יומיים הוא הלך לישון ולא קם.
המצפון שלי, לא יודע אם זה אני או לא אני, אם זה קשור אליי או לא קשור אליי,
אבל אני לא מתחרה עם אף אחד יותר מאז אותו מקרה.
עם החריף אני לצערי פרשתי.
אמרתי, בוא נלך על משהו יותר גדול,
בוא נלך על איזה קקטוס ככה, ניתן לו איזה ביס.
בוא נראה לאן זה יגיע.
בוקר טוב לאסנת. מה שלומכם אנשים יקרים?
שלום, שלום. מה שלומכם? מה שלומכם?
רגע, מה אתם... אתם מכירים? -לא לגלות.
הוא אוכל פה כל היום, תראה איך הוא נראה.
זהו, הוא לא מזיק למשתלה אם הוא לא אוכל פה את כל ה...
לא, הוא לא מזיק, הוא ממש בסדר.
מה הטעם? -חמצוץ, אבל גדול.
חמצוצים. -משהו בסגנון חמצוץ. תבדוק.
אוקיי, זה קקטוס. זה קקטוס. -אמיתי, נכון? -אמיתי.
יש לו גם שורשים, אפשר לראות.
אהה!
חמצמץ.
זה ממש קוצני, זה מרוב שיש לו קוצים הוא גם מפריש פרווה.
אנחנו אפילו לא יכולים לראות את זה.
יש פה עוד משהו יפה שאפשר לנשנש?
בחר לי אחד מעניין.
די, נו, אתה לא... זה...
הוא נראה לא מסוכן, אבל הוא הכי הכי הכי מסוכן
כי יש לו קוצים פיציים פיציים פיציים שלא ניתן להוציא אותם אחר כך,
גם אם תיקח פינצטה.
רגע, איך אתה מוציא, בכלל מה... מה אתה עושה עם הקוצים?
זה אני מגלה בסוף.
תברך. -מה ואני... -כן. -אני אהיה בסדר? -כן.
ואתה תלמד אותי את השיטה של איך להוציא את ה... -כן.
זה בלי קוצים, אל תדאג, אתה יכול לתת ביס. -מה הברכה?
ברוך אתה... -שהכול נהיה... -שהכול נהיה בדברו.
אה! -מה קרה? אבל אין בו קוצים!
באמת נתקעים לי מלא קוצים בפה,
ולפעמים זה מסתכם בעשרות אלפי קוצים בפה.
השיטה שלי להוציא את הקוצים זה לאכול לחם,
את הקשה של הלחם, לא לבלוע אותו, רק ללעוס אותו.
אני לוקח אש, ברנר, שורף את המקל,
אני מחכה לראות שהמקל הופך להיות אדום, ואז לתת את הביס.
99 אחוז שאני לא נפצע.
רגע, אל תגיד לי שאתה הולך לאכול עכשיו איזו חיה.
משהו מעניין לאכול, או דג, או תוכי, איזו חיה מעניינת.
מה אתם אומרים, זה כשר?
לא כדאי לנסות את זה כי אפשר להיפצע בקלי קלות.
רגע, אסף, ועכשיו מה? עכשיו מה? -צריך לבלוע את זה, חכו.
ומה? זה מתעכל?
לפעמים אני בולע, לפעמים לא.
תלוי כמה אני רוצה להיות קשוח כשאני מראה כשאני אוכל זכוכיות.
אשכרה.
זו... זו זכוכית. אין מה להגיד.
אין לי פחד פשוט מכלום, ללכת מכות, ללכת ביער, בחושך.
מנחשים גם אין לי, תפסתי כמה.
אני יודע שזה איזשהו חוש הישרדותי שכנראה אין לי אותו.
אוראל הוא בעל חומוסייה בבאר שבע,
ובזמנו הפנוי הוא אוהב להרים רהיטים על הסנטר.
זה נחמד לראות את התגובות של האנשים,
כל מיני פחד בעיניים כזה, כל מיני חששות,
אנשים בשוק, במתח, זה ייפול, זה לא ייפול.
כשאתה מרים משהו שהוא כבד או נורא נורא גבוה,
זה יכול לגרום איזה נזק,
זה יכול לגרום סוג של פציעה בשיניים, בצוואר, בסנטר...
זה נורא מלחיץ, אבל זה האקסטרים שיש פה, זה הכיף.
אני אוראל עטייה, בן 29 מבאר שבע, נשוי באושר פלוס ארבעה ילדים,
ואני מרים דברים על הסנטר. על האף לפעמים.
אני זכיין של "חומוס אליהו" בבאר שבע.
פתחנו אותו ב-5.1.2020
ואחרי חודשיים הגיעה הקורונה שגרמה לנו ללא מעט בעיות.
אבל בסדר, מנסים לשרוד את התקופה הזאת.
בעצם למה שאני הכי מתגעגע בתקופה הזאת
זה כל החתונות, אירועים, שמחות...
ששם אני בעצם יכול להרים דברים על הסנטר,
ואנשים נורא מתלהבים וזה משמח אותם.
נותן איזה סוג של סיפוק כזה, ששימחת באמת כאילו חתן וכלה.
וזה לא רק בחתונות, גם במפגשים חברתיים, בקומזיצים,
אתה מרים כל מיני רפסודות בוערות וכאלה, וזה ממש...
רפסודה בוערת? -כן, רפסודה בוערת.
בוא נברר של מי הרפסודות פה, כי... -אפשר לברר. אפשר לשאול.
מי, את מי נשאל? אתה מבאר שבע לא? -כן.
מי אחראי פה על השוק? מי בעל השוק? -אין לי מושג.
הוא מפוחד. -אני... אני, זהו אני לא יודע אם...
אתה בטוח ש...?
אימאל'ה.
אני אגיד לך מאיפה זה התחיל בהתחלה כאילו?
בחתונה של אחי הגדול, הייתי בן שמונה. בני דודים שלי הרימו לפידים על האף.
וזה ממש ממש נתן לי כאילו... רצון לחקות אותם.
אחרי כמה שנים, תחילת כיתה ט', הגעתי לפנימייה
ואתה יש לך הרבה זמן פנוי, אמרתי, אני חייב לנסות את זה.
ושם זה כאילו זרם ממש טוב.
כאילו, זה התחיל עם מטאטא, עבר לכיסא, לשולחן,
בסוף גם הכנו איזה לפיד יפה. וזה התגלגל.
לא חשבתי שתצליח. -תודה.
אבל אני קטן אמונה. -אה, כן סבבה.
כאילו אני מאמין בו, קצת.
זו רשימה לא נגמרת: זה בקבוקים, זה מקלות של תופים,
זה חליל, זה מתפתח אחרי זה לגיטרות, לדרבוקות,
ספסלים, עגלת תינוק, לפידים כמובן,
כיסאות שולחנות, כל מיני רהיטים שאפשר להרים אותם.
בוא נגיד ככה שכמעט כל דבר שאני מצליח להרים אותו לגובה כזה,
גם מתיישב על הסנטר בסוף.
מה הדבר הכי משוגע שאי פעם...? -הכי משוגע שהרמתי זה ילד.
ילד? -כן.
הייתי בכיתה י"ב, הוא היה בכיתה ט'.
לקח לנו לתכנן את זה איזה חצי שעה-ארבעים דקות.
שם כזה רגל על רגל, ועם העקב על הסנטר.
אתה לא רציני, את זה?
הוא רוצה לקחת את הדבר הזה, ולהרים על הסנטר שלו.
כדאי לתפוס מרחק, למה אם זה ייפול עלינו...
מה קנית? מה זה? -לחם. -אנשים אוהבים את זה, אנשים...
כאילו, זה מעניין אותם, זה מדליק אותם כל פעם מחדש.
מה נרים עכשיו?
כמה זה כבד? כמה זה גבוה? כמה זה מסוכן?
מה אתה אומר, אם אני אנסה להרים את זה נגיד... -את מה?
את הארגז.
לקוחות וסוחרים נכבדים... -אני אצליח? -רגע, חכו.
יש לעטות מסיכה על הפה והאף בכל זמן ביקורכם בשוק.
יש לשמור על היגיינה. עמדות לחיטוי ושטיפת ידיים
עומדות לרשותכם בחדרי השירותים ברחבי השוק.
אנא הקפידו על ההנחיות...
לא, אני... אני מתתי מזה. מוות... מוות.
על הסנטר.
כשאתה מרגיש שהוא יציב, פשוט שחרר אותו.
על הסנטר אבל, לא על הפה, לא על השיניים. -ככה?
קצת, תזוזות קצת קלות של הראש.
או, או, או. החזיק יותר. -ווהו! שנייה וחצי!
האם הייתי רוצה למנף את זה יותר מאשר חתונות וכל מיני מפגשים?
הייתי רוצה. אני עכשיו בודק את זה עם גינס.
ראיתי שיש שיא של גינס שמישהו מרים ארגזי חלב, ערימה די גבוהה...
אפשר לנסות לשבור את זה, יכול להיות נחמד.
ומהדרום החם, נסענו עד לאמירים שבצפון.
תופף לי על ההגה, תופף!
כדי לפגוש אישה שמתקשרת עם בעלי חיים.
כלומר... -אני מדברת עם בעלי חיים.
יצא לך לתקשר עם זבוב? -לא, אבל עם חרק כן.
וחרק יכול לתקשר בכלל?
זאת אומרת, תמיד מלמדים אותנו שהם כזה מין...
את יודעת... כזה...
מה, ואתה שאתה עושה ככה, אתה לא יכול לדבר?
כשאצלי מתנחל בבית קן נמלים,
הרבה יותר קל לי להסביר להן את גבולות הגזרה,
להגיד להן איפה הן יכולות להיות,
ויומיים למחרת הן לא יהיו לי בבית, כמה פשוט.
הן יכולות בכלל? נמלה יכולה להעביר מסר לנמלה אחרת?
זה נראה לי ביזארי.
את יודעת, תמיד כשאני חושב על מישהו שהוא בלי מחשבה,
אז זה כזה נמלה, היא כאילו כזה:
"אני אביא אוכל למלכה אני אביא... אני אביא אוכל למלכה".
כאילו, "היי, נמלה, מה את חושבת?"
"אני אביא אוכל למלכה, אני אביא אוכל..."
"היי מה..." -מקסים. -"אני אביא אוכל למלכה..."
"עצרי רגע, אני רוצה לדבר איתך". -כן.
והן גם אוהבות סבון. -מאיפה הבאת את זה עכשיו?
לא, כי בבית הן אוכלות את הסבון שלי והן גם אוהבות משחת שיניים.
אני מוריה, אני בת 50, אני גרה באמירים,
ואני מקיימת תקשורת עם בעלי חיים.
יצחק, תראה את יסמין. -אה? -תראה את יסמין.
אה... פשוט... -פחות? אז, אז...
הרגליים שלה קצת... -הן קצת רגליים של תרנגולת. -כאילו כזה... -כן.
פשוט בתלמוד תורה שלמדתי בו אז אמרו לי שזה, זה רגליים של שד.
ביהדות, רק שאני אספר לך,
לדבר המוזר הזה שאני עושה, קוראים "הרגש הזולת".
זה ככה בשביל שתלך למקורות ותראה.
אז רגע מה, מה זה? -זה אפי, זה לא מה, זה מי.
תסתכל עליו. קצת תסתכל עליו.
במקור אני מקיבוץ בעמק יזרעאל.
אני חושבת שטבע ובעלי חיים היו תמיד חלק מהחיים שלי,
בתור ילדה גדלתי ושמעתי לא רק את בעל החיים,
שמעתי גם את האנשים. ידעתי כאילו...
ידעתי את המחשבות.
זכורה לי סיטואציה שאני הולכת עם אימא שלי לחדר אוכל.
ועובר מולנו בן אדם. וכשהוא עובר אני אומרת לה:
"אימא, את יודעת שהוא לא צריך לדאוג ממה שאנשים חושבים עליו,
"כי מה שהוא עשה זה מעשה נכון, והוא צריך להיות שלם עם זה".
הייתי בת חמש.
והיא כזה הסתכלה עליי ואמרה לי: "שלא תגידי את זה יותר לעולם,
"אסור לנו לדעת ואסור לנו לראות את הדברים האלה.
"אם יידעו שזה מה שאת יודעת את תגמרי בבית משוגעים".
קאט. באותו גיל חמש סגרתי את היכולת הזאת,
וכשפגשתי את זה עוד פעם, פגשתי את זה רק מול בעלי חיים,
ומשם אני הולכת עם זה.
יצא לי לדאוג לא פעם לחתולים שיחזרו הביתה.
יצא לי לדאוג לאחד הסוסים שיקבל זריקה למרות שהוא שונא וטרינרים.
יצא לי לדאוג ששפני סלע יתרחקו מאזור המגורים של אנשים.
ויצא שינוי התנהגות.
את יודעת, שחתולים יפסיקו לעשות צרכים מחוץ לארגז,
שכלבים יפסיקו לקפוץ ולנבוח ולתקוף.
בסך הכול מה שצריך זה תמונה של החיה, עדיף שיראו את העיניים שלה.
אפשר גם בלי,
יצא לי גם לקבל שם של בעל חיים, לדעת אם הוא כלב או חתול,
ווואלה, יצא לי מסמך לכתוב עליו.
אז כשנפגשתי עם דולצ'ה, אוקיי, נפגשתי, קיבלתי תמונה וקיבלתי ממנה...
זה קרה אתמול? -זה היה אתמול.
תגידו לי רגע אם היא שונה מאתמול, בצהריים, אחר הצהריים במשהו?
או שהיא סיים-סיים אותו הדבר?
אני חושבת שהיא רגועה יותר.
אנשים לא באים אליי פרונטלי בשביל לקבל את העזרה או את ההכוונה.
האינפורמציה שעוברת מבעלי החיים היא אינפורמציה שהיא חוצה יבשות,
כמו אורך גל שמגיע.
מוריה, את זוכרת ששלחתי לך תמונה של הכלבה שלי? -כן. -אוקיי.
היא מאוד אוהבת להיות בגובה שלכם, לשבת אתכם על הספה,
פחות שיתעסקו לה בכפות הרגליים, היא לא כל כך נהנית מזה. -נכון!
לא מבסוטה על התספורת האחרונה. -!OH MY GOD
ביום שבת סיפרתי אותה, כי הורדתי לה את הקוקו כאילו?
היא נורא אוהבת קוקו, רשום לי פה: אני יכולה להראות לך...
אוהבת קוקו! -או!
יצא לי ואני לא בטוחה לגמרי,
שהיא קצת פיין שמייקרית כזאת עם אוכל, היא כאילו... -וואי!
כן. -כן. היא כאילו...
יואו! תקשיבי כל מה שאמרת עכשיו זה פשוט מדויק.
איך אני מקבלת בעצם מידע?
אני יכולה לשמוע כמו שיחה שמתנהלת בינינו.
או מילים שפתאום יקפצו לי לאינפורמציה,
אני יכולה לראות ממש פיזית את המקום בגוף.
אני יכולה לחוש את זה, זאת אומרת, אני יכולה לחוש את הכאב,
ואני יכולה להרגיש בעולם הרגשות.
היי, יצחק. -אהלן. -ברוך הבא.
אנחנו באנו אלייך, ליזה, כי הבנו שהייתה לך
חוויית תקשורת עם בעלי חיים יחד עם מוריה?
כלב שהיה אצלי באומנה והיה אמור לעבור למשפחה שלו במרכז,
הצליח לברוח. הוא ברח על היום הראשון בדרך בהרצליה,
במקום שהוא אף פעם לא היה, הוא לא מכיר אף אחד,
ואז במשך שלושה ימים נסעתי כל יום לחפש אותו בהרצליה,
עשיתי את כל השיטות המסורתיות לחיפוש כלב, מודעות...
אני זוכרת שישבתי על מדרגות של איזה בניין בהרצליה מדוכאת
ואני בטלפון עם מוריה והיא אומרת לי: "לכי לאזור הזה",
נותנת לי אפילו שמות של רחובות בהרצליה.
היא אמרה לי, "אני מרגישה שהוא מחכה לך.
"הוא, אמרתי לו לשבת בשקט, בסבלנות..."
ואני אומרת: "כן, בטח".
ואז אני מקבלת טלפון מאחת הבחורות שהייתה בקבוצת חיפושים
והיא אומרת לי, "תקשיבי, הכלב פה, אני פה, הוא יושב על המדרכה".
הכלב היה איפה ש... באזור ש...
זה היה בדיוק באזור שמוריה אמרה לי לחפש.
ובעיקר... -אין מצב. -ובעיקר שוכב על המדרכה בשקט.
אפשר בכלל ללמוד את זה?
אני למדתי, וזה מה שאני עושה,
אני היום יותר מתעסקת עם ללמד את התקשורת.
זה שריר, זה שריר כמו שיש לנו עיניים, אז רק מי שבעל מום אין לו עין.
אבל כולנו נולדים עם זה.
ובגלל התרבות, ובגלל איך שאנחנו חיים,
ובגלל שתינוק מדבר טלפתית עם אימא שלו,
אבל כשהוא אומר "אבא" כולם שומעים אותו
והוא מבין שעדיף לדבר מאשר לדבר טלפתית,
אז ככה התפתחנו, וסגרנו את זה.
והרצון שלי הוא שבאמת כולנו נבין שאפשר,
לא בשביל להיות איזה מאסטרים בתקשורת עם בעלי חיים,
בשביל חיים נעימים.
אז מה... טוב לך פה? במקום הזה?
אני יצחק.
מכירים אנשים שחייבים להיות ב"לא מאמינים"?
כתבו לנו בתגובות או תייגו אותם.
אני אתן לכם דוגמאות: האישה עם הציפורניים הכי ארוכות שהכרתם,
או שאולי בכלל שמעתם על אדם שזכה בלוטו מספר פעמים?
או שאולי בכלל אתם מכירים אישה שיודעת לדבר 15 שפות?
אגב, אם תלחצו כאן, תוכלו לראות פרקים נוספים שלנו.
אתם חייבים לראות. כאילו, לא בלהתרברב,
אבל יש לנו סדרה בת זונה. -יצחק, אסור לקלל.