פתאום דפיקה בדלת Suddenly there was a knock on the door Вдруг в дверь постучали

"ספר לי סיפור", מצווה האיש המזוקן שיושב אצלי על הספה בסלון. "Tell me a story," commands the bearded man sitting on my couch in the living room. המצב, אני מודה, לא ממש נעים לי. The situation, I admit, is not really pleasant. הרי אני כותב סיפורים, לא מספר אותם. After all, I write stories, I do not tell them. וגם את זה אני לא עושה לפי הזמנה. And I do not do that, either. האדם האחרון שביקש ממני לספר לו סיפור היה הבן שלי. The last person who asked me to tell him a story was my son. זה היה לפני שנה. That was a year ago. סיפרתי לו משהו על פיה ונברן, לא זוכר מה אפילו, ואחרי שתי דקות הוא נרדם. I told him something about her and Burn, can't even remember, and after two minutes he fell asleep. אבל המצב כאן שונה באופן מהותי. But the situation here is fundamentally different. כי לבן שלי אין זקן. Because my son has no beard. או אקדח. Or a gun. כי הבן שלי ביקש את הסיפור יפה, והאיש הזה פשוט מנסה לשדוד אותו ממני. Because my son asked for the story nicely, and this man is just trying to rob him of me.

אני מנסה להסביר למזוקן שאם יחזיר את האקדח לנרתיק זה רק יעבוד לטובתו. I try to explain to the bearded man that if he returned the gun to the holster it would only work in his favor. לטובתנו. For our benefit. קשה להמציא סיפור כשלוע של אקדח טעון מכוון לך לראש. It's hard to make up a story like a loaded gun. אבל הבנאדם מתעקש. But the man insists. במדינה הזאת, הוא מסביר, אם אתה רוצה משהו אתה חייב לדרוש אותו בכוח. In this country, he explains, if you want something you must demand it by force. הוא עולה חדש משוודיה. He is a new immigrant from Sweden. בשוודיה זה לגמרי אחרת. In Sweden it is completely different. שם, אם רוצים משהו, מבקשים בנימוס ולרוב גם מקבלים. There, if you want something, ask politely and usually receive. אבל בלבנט המהביל והמחניק הזה זה לא ככה. But in this steaming, stuffy Levant it's not like that. מספיק לך כאן שבוע כדי להבין איך זה עובד. It's enough for you here a week to figure out how it works. או יותר נכון, כדי להבין איך זה לא עובד. Or rather, to understand how it does not work. הפלסטינים ביקשו יפה מדינה. The Palestinians wanted a beautiful country. קיבלו? received? זיבי קיבלו. Zebi got it. עברו להתפוצץ על ילדים באוטובוסים, פתאום התחילו להקשיב להם. They were blowing up on kids on buses, suddenly they began to listen. המתנחלים רצו שייכנסו איתם לדיאלוג. The settlers wanted them to enter into a dialogue with them. נכנסו? Entered? קדחת נכנסו. Fever entered. הרביצו מכות, שפכו קצת שמן רותח על מג"בניקים, פתאום התחילו לבוא לקראתם. They beat them, poured some boiling oil on the Border Police, suddenly began to come towards them. המדינה הזאת היא מדינה שמבינה רק כוח, ולא חשוב אם מדובר בפוליטיקה, בכלכלה או במקום חניה. This country is a country that understands only power, and it does not matter whether it is politics, economics or parking. רק כוח אנחנו מבינים כאן. Only power we understand here.

שוודיה, המקום שממנו המזוקן עשה עלייה, היא מקום מתקדם ומצליח בלא מעט תחומים. Sweden, the place from which the bearded man made aliya, is an advanced and successful place in quite a few areas. שוודיה זה לא רק אבבא ואיקאה ופרס נובל. Sweden is not just Abba and Ikea and the Nobel Prize. שוודיה זה עולם ומלואו, וכל דבר שהם השיגו, הם השיגו אך ורק בדרכי נועם. Sweden is a whole world, and everything they have achieved, they have achieved only in a pleasant way. בשוודיה, אם הוא היה הולך לבית של הסולנית של אייס אוף בייס, דופק בדלת ומבקש שתשיר לו שיר, היא היתה מכינה לו כוס תה, שולפת גיטרה אקוסטית מתחת למיטה ומנגנת לו. In Sweden, if he went to the Ace of Bass soloist's house, knocking on the door and asking her to sing a song, she would make him a cup of tea, pull out an acoustic guitar under the bed and play it. והכל בחיוך. And all with a smile. אבל כאן? But here? הרי אם לא היה לו אקדח ביד הייתי זורק אותו מכל המדרגות. After all, if he didn't have a gun in his hand, I would have thrown him off the stairs.

"תראה", אני מנסה להתפלמס. "Look," I try to sway. "שום תראה", רוטן המזוקן ודורך את האקדח, "או סיפור או כדור בראש". "No look," the bearded grunter and stepping the gun, "either story or bullet in the head." אני מבין שאין ברירה. I understand that there is no choice. הבנאדם רציני לגמרי. The man is completely serious. "שני אנשים יושבים בחדר", אני מתחיל, "פתאום נשמעת דפיקה בדלת". "Two people are sitting in the room," I begin, "suddenly there is a knock on the door." המזוקן מזדקף. The bearded man straightens up. לרגע נדמה לי שהסיפור תפס אותו, אבל הוא לא. For a moment I think the story caught him, but he didn't. הוא מקשיב למשהו אחר. He listens to something else. מישהו באמת דופק בדלת. Someone is really knocking on the door. "תפתח", הוא אומר לי, "ואל תנסה כלום. "Open," he tells me, "and try nothing. סלק אותו מכאן כמה שיותר מהר, אחרת זה ייגמר רע". Get him out of here as soon as possible, otherwise it will end badly. " הצעיר בדלת הוא סוקר. The young man at the door is a reviewer. יש לו כמה שאלות. He has some questions. קצרות. Short. על הלחות הגבוהה כאן בקיץ ועל איך זה משפיע על העצבים שלי. About the high humidity here in the summer and how it affects my nerves. אני אומר לו שאני לא מעוניין להשתתף בסקר אבל הוא נדחף לדירה בכל זאת. I tell him I don't want to take a survey, but he was pushed into the apartment anyway. "מי זה?" "Who is?" הוא שואל אותי ומצביע על המזוקן. He asks me and points to the bearded man. "זה האחיין שלי משוודיה", אני משקר. "This is my nephew from Sweden," I lie. "הוא בא לכאן לקבור את אבא שלו שנהרג במפולת שלגים. "He came here to bury his father who was killed in an avalanche. אנחנו בדיוק עוברים על הצוואה. We are just passing the will. תהיה מוכן בבקשה לכבד את הפרטיות שלנו ולעזוב?" Will you please respect our privacy and leave? " "חאליק", טופח לי הסוקר על השכם, "כולה כמה שאלות. "Khalik," pats the reviewer on my shoulder, "is all a few questions. תן צ'אנס לאחיך להתפרנס. Give your brother a chance to make a living. משלמים לי לפי גולגולת". I'm paid by skull. " הוא משתרע על הספה עם הקלסר שלו. He is lying on the couch with his binder. השוודי מתיישב לידו. The Swede sits down next to him. אני עדיין עומד, מנסה להישמע נחוש. I'm still standing, trying to sound determined. "אני מבקש ממך לצאת", אני אומר לו, "באת בזמן לא טוב". "I ask you to go out," I tell him, "you have come at a bad time." "לא טוב, אה?" "Not good, eh?" שולף הסוקר מתוך הקלסר אקדח תופי ענקי. The reviewer pulls out of the binder a huge drum gun. "למה לא טוב, כי אחיך מזרחי? "Why not good, because your brother is Oriental? בשביל שוודים אני רואה שיש לך ים זמן. For Swedes I see that you have a sea of time. אבל למרוקאי, חייל משוחרר שהשאיר חתיכה מהטחול שלו בלבנון, לסחבק אין אפילו דקה לתת". But to a Moroccan, a liberated soldier who left a piece of his spleen in Lebanon, the squat doesn't even have a minute to give. " אני מנסה להסביר לו שזה לא ככה. I try to explain to him that it's not like that. שהוא פשוט תפס אותי ברגע עדין עם השוודי הזה. That he just caught me in this gentle moment with this Swede. אבל הסוקר מקרב את קנה האקדח לשפתיו, מסמן לי לסתום. But the reviewer brings the gun barrel to his lips, signaling me to shut up. "אודרוב", הוא אומר, "בלי תירוצים. "Oderov," he says, "without excuses. שב כאן בכורסה ותתחיל לשפוך". Sit here in the armchair and start pouring. " "לשפוך מה?" "Shed what?" אני שואל. IM asking. האמת שעכשיו אני כבר באמת בלחץ. The truth is that I'm really under pressure now. גם לשוודי יש אקדח, יכול להיווצר כאן מתח, מזרח-מערב וכאלה, הבדלי מנטליות. The Swede also has a gun, there can be tension here, east-west and such, mentality differences. או שהוא סתם יכול להתפוצץ כי רצה את הסיפור רק לעצמו, סוליקו. Or he could just explode because he wanted the story just for himself, Solico. "אל תתחיל איתי", מאיים הסוקר, "יש לי פתיל קצר. "Don't start with me," the reviewer threatens, "I have a short thread. נו, שפוך כבר איזה סיפור טיק-טק". Come on, pour some tic-tech story already. " "כן", מתחבר אליו השוודי בהרמוניה מפתיעה ומכוון אלי גם הוא את הכלי שלו. "Yes," the Swedish connects with surprising harmony and also directs his instrument to me. אני מכחכח ומתחיל שוב, "שלושה אנשים יושבים בחדר..." "ובלי 'פתאום דפיקה בדלת'", מזהיר השוודי. I forget and start again, "Three people are sitting in the room ..." "And without 'suddenly knocking on the door'," the Swede warns. הסוקר לא בדיוק מבין למה הוא מתכוון, אבל זורם איתו. The reviewer doesn't quite understand what he means, but flows with it. "וואללה", הוא אומר, "בלי דפיקה בדלת. "Walla," he says, "without knocking on the door. ספר משהו אחר. Tell something else. מפתיע". surprising". אני שותק רגע, לוקח אוויר. I'm silent for a moment, taking a breath. המבט של שניהם מרוכז בי. The look of both is centered on me. איך תמיד אני מוצא את עצמי במצבים האלה? How do I always find myself in these situations? לעמוס עוז או לגרוסמן זה בחיים לא היה קורה. This Amos Oz or Grossman would never happen. פתאום נשמעת דפיקה בדלת. Suddenly there is a knock on the door. המבט המרוכז שלהם הופך למאיים. Their concentrated gaze becomes menacing. אני מושך בכתפי. I shrug. הרי זה לגמרי לא אני. After all, it's not me. אין שום דבר בסיפור שלי שקשור לדפיקה הזאת. There is nothing in my story about this knock. "תיפטר ממנו", מצווה עלי הסוקר, "תיפטר ממנו, מי שזה לא יהיה". "Get rid of him," the pollster tells me, "Get rid of him, whoever it is." אני פותח את הדלת רק חריץ. I open the door just a notch. עומד שם שליח של פיצות. There stands a messenger of pizzas. "אתה קרת?" "Are you cold?" הוא שואל. "כן", אני אומר, "אבל לא הזמנתי פיצה". "כתוב לי כאן זמנהוף ארבע-עשרה", הוא מנפנף לי מול הפנים בפתק ונדחף פנימה. "Write me fourteen times here," he waves at me in the note and shoves inside. "כתוב", אני אומר, "אבל לא הזמנתי שום פיצה". "Write," I say, "but I didn't order any pizza." "משפחתית", הוא מתעקש. "Family," he insists. "חצי אננס חצי אנשובי. "Half pineapple half anchovy. זה כבר שולם. It's already paid. אשראי. credit. תן לי רק טיפ ואני טס מכאן". Just give me a tip and I'll fly from here. " "גם אתה פה בשביל הסיפור?" "Are you here for the story, too?" חוקר השוודי. The Swedish scholar. "איזה סיפור?" שואל השליח. asks the messenger. רואים שהוא משקר, הוא לא ממש טוב בזה. You see he's lying, he's not very good at it. "תוציא", זורק לו הסוקר, "נו, תוציא כבר את האקדח". "Get out," the reviewer throws at him, "come on, get the gun already." "אין לי אקדח", מתוודה השליח וחושף מתחת למגש הקרטון שלו סכין קצבים ארוכה, "אבל אני אחתוך אותו פרוסות-פרוסות כמו פסטרמה אם הוא לא מתזמר לי כאן איזה מעיישה עכשיו". "I don't have a gun," the messenger confesses, revealing a long butcher's knife under his cardboard tray, "but I'll cut it sliced-sliced like pastrama if he doesn't orchestrate me here some sort of thing."

שלושתם יושבים על הספה. The three of them sit on the couch. השוודי מימין, לידו השליח, משמאל הסוקר. The Swede to the right, next to the messenger, to the left of the surveyor. "אני לא יכול ככה", אני אומר להם, "הסיפור פשוט לא ייצא כששלושתכם כאן עם הנשק והכל. "I can't do that," I say to them. לכו, תעשו סיבוב קטן בחוץ, עד שתחזרו אני כבר אהיה מוכן עם משהו". Go, make a small round outside, until you come back I'll be ready with something. " "החרא יצלצל למשטרה", אומר הסוקר לשוודי. "The shit will ring the police," the surveyor tells the Swedish. "מה הוא חושב, שעשו אותנו באצבע?" "What does he think they did with our fingers?" "נו, תן כבר אחד ונלך", מתחנן השליח, "אחד קצר. "Well, give one already and go," the apostle pleads, "one short. אל תהיה קמצן. Don't be stingy. זאת תקופה קשה. It's a tough time. אבטלה, פיגועים, איראנים. Unemployment, terrorist attacks, Iranians. אנשים צמאים למשהו אחר. People are thirsty for something else. מה אתה חושב שהביא אותנו, אנשים נורמטיביים, עד לכאן, עד אליך? What do you think brought us, normative people, up to here, up to you? הייאוש, בנאדם, הייאוש". Despair, man, despair. "

אני מהנהן ומתחיל שוב. I nod and start again. "ארבעה אנשים יושבים בחדר. "Four people are sitting in the room. חם. hot. משעמם. Boring. המזגן לא עובד. The air conditioner is not working. אחד מהם מבקש סיפור. One of them asks for a story. השני והשלישי מצטרפים אליו..." "זה לא סיפור", מתרגז הסוקר, "זה דיווח. The second and third join him ... "" It's not a story, "the reviewer gets annoyed," it's a report. זה בדיוק מה שקורה כאן עכשיו. That's exactly what's happening here right now. בדיוק מה שאנחנו מנסים לברוח ממנו. Exactly what we are trying to get away with. אל תפרוק עלינו את המציאות ככה, כמו אוטו זבל. Don't let reality get us down like this, like garbage cars. תפעיל את הדמיון שלך, אח שלי, תמציא, תזרום, לך עם זה הכי רחוק שאפשר". Activate your imagination, my brother, invent, flow, go with it as far as possible. "

אני מתחיל מחדש. I'm starting over. "איש אחד יושב לבד בחדר. “One man is sitting alone in the room. הוא בודד. He is lonely. הוא סופר. He is a writer. הוא רוצה לכתוב סיפור. He wants to write a story. הרבה מאוד זמן עבר מאז שכתב את הסיפור האחרון שלו, והוא מתגעגע. A very long time has passed since he wrote his last story, and he misses it. מתגעגע לתחושה הזאת של ליצור יש מיש. Miss this sense of being there. כן, יש מיש. Yes, there is Mish. כי יש מאין זה כשלגמרי ממציאים משהו. Because there is nothing that makes up something. זה לא שווה וזה גם לא ממש חוכמה. It's not worth it and it's not really wisdom either. אבל יש מיש זה כשאתה מגלה משהו שהיה קיים כל הזמן הזה בתוכך, מגלה אותו בתוך התרחשות שאף פעם לא קרתה. But there is this when you discover something that has existed all this time inside of you, discovering it in an event that never happened. האיש מחליט לכתוב סיפור על המצב. The man decides to write a story about the situation. לא על המצב המדיני וגם לא על המצב החברתי. Neither the political situation nor the social situation. הוא מחליט לכתוב סיפור על המצב האנושי. He decides to write a story about the human condition. המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה. The human condition as it is experiencing it right now. אבל שום סיפור לא בא. But no story came. כי המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה כנראה לא שווה סיפור. Because the human condition as it is experiencing it at this moment is probably not worth a story. הוא כבר מתכונן לוותר כשלפתע..." "הזהרתי אותך כבר", קוטע אותי השוודי, "בלי דפיקה בדלת". He's already preparing to give up when suddenly ... "" I've warned you already, "the Swedish interrupts me," without knocking on the door. " "אני חייב", אני מתעקש, "בלי דפיקה בדלת אין סיפור". "I must," I insist, "no knock on the door." "תן לו", אומר השליח ברוך, "שחרר קצת. "Let him," says the apostle Baruch, "release a little. רוצה דפיקה בדלת? Want a knock on the door? שתהיה דפיקה בדלת. There will be a knock on the door. רק שיבוא לנו כבר סיפור". Only they'll have a story already. "