מישהו לרוץ איתו someone to run with с кем бегать

"הצל שלי ואני יצאנו לדרך" כלב דוהר ברחובות, ואחריו רץ נער. "My shadow and I set off" A dog galloped through the streets, followed by a boy running. «Я и моя тень отправились в путь» По улицам бежит собака, а за ней мальчик. חבל ארוך מחבר ביניהם ומסתבך ברגלי העוברים והשבים והם רוטנים וזועמים, והנער ממלמל שוב ושוב "סליחה, סליחה", ובין הסליחות צועק לכלב, "תעצור! A long rope connects them and gets tangled in the legs of passers-by and they grumble and rage, and the boy repeatedly mumbles "Sorry, sorry," and between the slices shouts to the dog, "Stop! Их связывает длинная веревка и путается в ногах у прохожих, и они ворчат и злятся, а мальчик снова и снова бормочет: «Извините, извините», а между оправданиями кричит собаке: «Стой! סטוֹפּ! Stop! Останавливаться! ", ופעם אחת, למרבה הבושה, נפלט לו גם "הוֹיסָה! ", And once, shamefully, he was also ejected" Hoisa! ", а однажды, к своему стыду, еще и выпалил: "Хойса! ", והכלב רץ. , And the dog ran. ", и собака побежала.

הוא טס קדימה, חוצה כבישים סואנים ועובר ברמזורים אדומים. He flies forward, crossing busy roads and passing red traffic lights. Он летит вперед, пересекая оживленные дороги и проезжая на красный свет. הפרווה הזהובה שלו נעלמת ומופיעה לעיני הנער בין רגלי האנשים כמו איתות סתרים, "יותר לאט", צועק הנער וחושב שלוּ לפחות היה יודע את שמו היה קורא לו, והכלב היה אולי עוצר, או לפחות מֵאֵט, אבל עמוק בלבו הוא מרגיש שגם אז הכלב היה ממשיך לרוץ, ושגם אם החבל יתהדק על צווארו עד מחנק הוא ירוץ עד שיגיע למקום שאליו הוא דוהר ככה, והלוואי שכבר נגיע לשם, ושיעזוב אותי כבר. His golden fur disappears and appears before the boy's eyes between people's legs like a secret signal, "slower", the boy shouts and thinks his at least would have known his name he would have called him, and the dog might have stopped, or at least slowed down, but deep in his heart he felt even then the dog Continues to run, and that even if the rope tightens around his neck to the point of suffocation he will run until he reaches the place where he is galloping like that, and I wish we had already gotten there, and left him already.

כל זה קורה בזמן לא טוב. It all happens at a bad time. הנער, אסף, רץ קדימה, אבל המחשבות שלו מסתבכות הרחק מאחור, הוא לא רוצה לחשוב אותן, הוא צריך להתרכז כולו במירוץ אחרי הכלב, והוא מרגיש איך הן נגררות אחריו כמו שרשרת של קופסאות פח מקרקשות; הקופסה של הנסיעה של הוריו, למשל. The boy, Assaf, runs forward, but his thoughts get entangled far behind, he does not want to think them, he has to concentrate entirely on the race after the dog, and he feels how they are dragged after him like a chain of rattling tin cans; The box of his parents' trip, for example. ברגע הזה הם מעל לאוקיינוס, פעם ראשונה בחיים שהם טסים, למה בכלל היו צריכים לנסוע באופן כל-כך פתאומי; והקופסה של אחותו הגדולה, שעליה הוא פשוט פוחד לחשוב, כי רק צרות יֵצאו משם; ויש עוד קופסאות, קטנות וגדולות, והן מתנגשות זו בזו במוחו, ובְסוף השרשרת מתהפכת הקופסה שנשרכת אחריו כבר שבועיים, וצליל הפח שלה משגע לו את השכל וצועק בקולי-קולות שהוא חייב כבר להתאהב אהבה מלאה בדָפי, כי כמה אפשר לחכות; ואסף יודע שהוא צריך לעצור רגע, לארגן קצת את שיירת הפח המעצבנת, אבל לכלב יש תוכניות אחרות. At this moment they are over the ocean, for the first time in their lives they are flying, why did they even have to travel so suddenly; And his big sister's box, which he's just afraid to think about, because only trouble came out of it; And there are other boxes, small and large, and they collide with each other in his mind, and at the end of the chain the box that has been trailing after him for two weeks is overturned, and the sound of her tin drives his mind crazy and shouts loudly that he must already fall in love with the pages; And Assaf knows he needs to stop for a moment, organize some of the annoying tin convoy, but the dog has other plans.

לעזאזל, נאנק אסף, כי רגע לפני שנפתחה הדלת וקראו לו לבוא ולראות את הכלב, הוא היה קרוב מאוד למקום המדויק והקובע של ההתאהבות בה, בדָפי. Hell, Assaf groaned, because just before the door opened and he was called to come and see the dog, he was very close to the exact and decisive place of falling in love with her, in the pages. ממש הרגיש איך הוא סוף-סוף מכניע את הנקודה הסרבנית שבעומק בִּטנו, ואת הקול האיטי והשקט שלוחש לו משם תמיד, היא לא בשבילך, דָפי הזאת, היא כל הזמן רק מחפשת לעקוץ וללגלג על כולם, ועליך במיוחד, ומה אתה צריך להמשיך את ההצגה הטיפשית הזאת, ערב אחרי ערב. Really felt how he was finally subduing the refusing point deep in his stomach, and the slow, quiet voice that always whispers to him from there, she's not for you, this page, she's constantly just looking to sting and mock everyone, and you in particular, and what you should continue the silly show This one, night after night. ואז, כשכמעט הצליח להחריש את הקול המסכסך, נפתחה דלת החדר שבו ישב בשבוע האחרון כל יום משמונה עד ארבע, ובפתח עמד אברם דנוך, צנום ושחום ומר, סגן-מנהל מחלקת התברואה של העירייה ופחות או יותר ידיד של אבא שלו, וגם זה שסידר לו את העבודה לכל אוגוסט, ואמר לו להפסיק להתבטל ולבוא אתו מיד למטה, לכַּלבייה, כי סוף-סוף יש עבודה בשבילו. Then, as he almost managed to silence the quarrelsome voice, the door of the room where he sat for the past week every day from eight to four opened, and in the doorway stood Abram Danoch, skinny and brown and bitter, deputy director of the municipal sanitation department and more or less a friend of his father. The work for all of August, and told him to stop idling and come with him right downstairs, to the kennel, because there was finally work for him.

דנוך פסע בזריזות והסביר משהו על כלב אחד, ואסף לא הקשיב, בדרך-כלל לקח לו כמה שניות לעבור ממצב למצב, וכעת נגרר אחרי דנוך לאורך מסדרונות העירייה, בין אנשים שבאו לשלם חשבונות מים ומיסים, או להלשין על השכנים שבנו מרפסת בלי רישיון, וירד אחריו במדרגות-החירום אל החצר האחורית, וניסה להרגיש בתוכו אם כבר הצליח לבטל את נקודת ההתנגדות האחרונה לדפי, ומה הוא יגיד הערב לרועי שדורש ממנו להפסיק כבר עם ההיסוסים ולהתחיל להתנהג כמו גבר. Danoch walked briskly and explained something about one dog, and Assaf did not listen, usually took him a few seconds to move from situation to situation, and now dragged after Danoch along the city corridors, between people who came to pay water bills and taxes, or gossip about neighbors who built a balcony without a license, and went down Follow him up the emergency stairs to the backyard, and try to feel inside if he had already managed to eliminate the last point of opposition to Dafi, and what he would say tonight to Roi who demanded that he stop already with the hesitations and start behaving like a man. וכבר מרחוק הוא שמע את הנביחות התכופות והעזות, והתפלא, כי בדרך-כלל היו כל הכלבים נובחים ביחד, לפעמים היתה המקהלה שלהם מפריעה לחלומות שלו, בקומה השלישית, וכעת נבח רק אחד. And already in the distance he heard the frequent and loud barks, and was amazed, that usually all the dogs would bark together, sometimes their choir would interfere with his dreams, on the third floor, and now only one would bark. דנוך פתח דלת-רשת, הסתובב ואמר לאסף משהו שקשה היה להבין בגלל הנביחות, פתח את דלת-הרשת השנייה, ובתנועת יד הורה לו להיכנס אל השביל הצר שבין הכלובים. Danoch opened a screen door, turned around and told Assaf something that was difficult to understand because of the barks, opened the second screen door, and with a hand gesture ordered him to enter the narrow path between the cages.

אי אפשר היה לטעות בו. It could not be mistaken. אי אפשר היה לחשוב שדנוך הביא את אסף בשביל כלב אחר. It was impossible to think that Danoch had brought Assaf for another dog. היו שם שמונה או תשעה כלבים, כל אחד מהם סגור בכלוב משלו, אבל באמת היה שם רק כלב אחד, שכאילו ספג לתוכו את כל האחרים והשאיר אותם דוממים וקצת המומים. There were eight or nine dogs there, each enclosed in its own cage, but really there was only one dog, which seemed to have absorbed all the others into it and left them still and a little stunned. הוא לא היה גדול במיוחד, אבל היו בו עוצמה ופראות, ובעיקר ייאוש. It was not particularly large, but it had power and savagery, and especially despair. ייאוש כזה אסף מעולם לא ראה אצל כלב. Such despair Assaf had never seen in a dog. פעם אחר פעם הוא השליך את עצמו אל רשת הכלוב, וכל שורת הכלובים רעדה וזימזמה, ואז הוא היה פולט מין קול מחריד וגבוה, תערובת מוזרה של יבבה ושאגה. Time and time again he threw himself into the cage net, and the whole row of cages shook and buzzed, and then he would make a kind of horrible, high-pitched sound, a strange mixture of whimpering and roaring. הכלבים האחרים עמדו או רבצו, והביטו בו בדממה ובתימהון, ואפילו ביראת-כבוד, ולאסף היתה תחושה מוזרה, שלוּ היה רואה התנהגות כזו אצל בנאדם, הוא היה חייב לגשת מיד ולעזור לו, או שהיה יוצא משם, כדי שהבנאדם יוכל להיות לבד עם צערו. The other dogs stood or lay down, staring at him in silence and amazement, and even reverence, and Assaf had a strange feeling that if he had seen such behavior in a man, he would have had to approach and help him immediately, or he would have left, so that the man could be alone with his grief.

בהפסקות הקצרות שבין הנביחות וההסתערויות על דפנות הכלוב דיבר דנוך בשקט ובמהירות. In the short pauses between the barks and the assaults on the sides of the cage, Danoch spoke quietly and quickly. אחד הפַּקחים מצא את הכלב שלשום מתרוצץ במרכז העיר, ליד כיכר ציון. One of the inspectors found the dog running around downtown yesterday, near Zion Square. הווטרינר חשב בהתחלה שמדובר בשלב מוקדם של כַּלבת, אבל אין שום סימנים, וחוץ מהלכלוך ומכמה פציעות שטחיות, הוא במצב כללי עשר. The vet initially thought it was an early stage of rabies, but there are no signs, and apart from the dirt and some superficial injuries, he is in general condition ten. אסף שם לב שדנוך מדבר מזווית הפה, כאילו מסתיר מהכלב שמדברים עליו, "כבר ארבעים-ושמונה שעות הוא ככה", פלט דנוך מהצד, "ועוד לא נגמרת לו הבָּטָרייה. Assaf noticed that Danoch was speaking from the corner of his mouth, as if hiding from the dog he was being talked about, "He has been like this for forty-eight hours," Danoch blurted out from the side, "and he has not run out of battery yet. חתיכת חיה, מה?" A piece of animal, huh? " הוסיף, והתמתח קצת כשהכלב נעץ בו לרגע מבט, "לא סתם כלב רחוב". He added, stretching a little as the dog stared at him for a moment, "not just a street dog."

"אבל של מי הוא?" "But whose is it?" שאל אסף ונרתע, כי הכלב הטיח את עצמו שוב אל הרשת, והחבטה זיעזעה את הכלוב. Assaf asked and recoiled, as the dog slammed itself back into the net, and the thump shook the cage. "זהו בדיוק", אינפף דנוך וגירד בשערו, "את זה אתה כבר תצטרך למצוא". "That's exactly it," Danoch whispered, scratching his hair, "you'll have to find it already." "איך אני?" "How do I?" נבהל אסף, "איפה אני אמצא אותו?" Assaf was startled, "Where will I find him?" ודנוך אמר שברגע שהכַּלְבּ הזה - הוא קרא לו כַּלְבּ, כמו בערבית - יירגע קצת, נשאל אותו. And Danoch said that as soon as this dog - he called him a dog, like in Arabic - would calm down a bit, we would ask him. אסף הביט בו ולא הבין, ודנוך אמר שפשוט נעשה מה שתמיד אנחנו עושים במקרים כאלה, קושרים לכלב חבל ונותנים לו ללכת והולכים אחריו קצת, שעה, שעתיים, והוא בעצמו כבר מוליך אותך ישר ובטוח אל הבעלים שלו. Assaf looked at him and did not understand, and Danoch said we would just do what we always do in such cases, tie a rope dog and let him go and follow him for a bit, an hour, two hours, and he himself already leads you straight and safe to his owner.

אסף חשב שהוא צוחק, מי שמע על דבר כזה, אבל דנוך הוציא מכיס החולצה נייר מקופל, ואמר שחשוב מאוד, עוד לפני שמוסרים את הכלב, להחתים את הבעלים על הטופס הזה, טופס 76, תשים בכיס, אסף, ותשמור לא לאבד, כי האמת, אתה קצת מעופף נראה לי, והעיקר תסביר לו, לאדון הנכבד של הכלב, שאת הקנס המצורף בזה - מאה וחמישים שָׁח, ברירת קנס או משפט - הוא משלם, אָלף, כי התרשל בשמירה על הכלב שלו, ואולי זה ילמד אותו לקח לפעם הבאה, ו-בֵּית, בתור פיצוי מי-ני-מ-לי (דנוך נהנה למצוץ בלגלוג כל הברה) על בלבול המוח והטִרדה שגרם לעירייה, ועל בזבוז זמן של כוח אדם מ-עו-לה! Assaf thought he was laughing, who had heard of such a thing, but Danoch took a folded piece of paper out of his shirt pocket, and said that it is very important, even before handing over the dog, to have the owner sign this form, Form 76, put it in your pocket, Assaf, and keep not losing, because the truth , You seem a bit flying, and the main thing is to explain to him, to the honorable master of the dog, that the fine attached to it - one hundred and fifty shekels, choice of fine or sentence - he pays, a thousand, because he was negligent in keeping his dog, and maybe it will teach him a lesson next time, And-house, as compensation from Mi-Ni-M-Li (Danoch enjoys sucking in every syllable) for the brain confusion and harassment he caused the municipality, and for wasting time of manpower from her! והוא טפח לאסף חזק מדי על כתפו, ואמר שאחרי שימצא את הבעלים של הכלב, יוכל אסף לחזור לחדרו במַחלקת המים, ולהמשיך להתגרד שם עד סוף החופש הגדול על חשבון משלם המיסים. And he patted Assaf too hard on the shoulder, saying that once he found the dog's owner, Assaf would be able to return to his room in the water department, and continue scratching there until the end of the big holiday at the taxpayer's expense.

"אבל איך אני בכלל..." התנגד אסף, "תראה אותו... הוא כמו משוגע..." "But how am I at all ..." Assaf objected, "Look at him ... he's like crazy ..."

ואז זה קרה: הכלב שמע את קולו של אסף. Then it happened: the dog heard Assaf's voice. פתאום עמד. Suddenly stood. חדל להתרוצץ בכלוב. Stop running around the cage. לאט התקרב אל הרשת והביט באסף. Slowly he approached the net and looked at Assaf. הצלעות שלו עדיין עלו וירדו בקדחתנות, אבל תנועותיו נעשו איטיות, ועיניו נראו כהות וממוקדות מאוד. His ribs still went up and down feverishly, but his movements became slow, and his eyes looked dark and very focused. הוא היטה את ראשו הצידה, כאילו להיטיב להתבונן באסף, ואסף חשב שכעת הוא יפתח את פיו ויגיד בקול אנושי לגמרי - משוגע אתה בעצמך. He tilted his head to the side, as if to look at Assaf better, and Assaf thought that now he would open his mouth and say in a completely human voice - you are crazy yourself.

הוא כרע ושכב על בטנו, הכלב, הרכין את ראשו, ורגליו הקדמיות נעו מתחת לגדר-הרשת בתנועה של חפירה, של תחנונים, ומגרונו בקע קול חדש, דקיק ועדין, כמו בכי של גור, או של ילד. He knelt and lay on his stomach, the dog, bowed his head, and his front legs moved under the net fence in a motion of digging, of pleading, and from his throat came a new, thin, delicate voice, like the cry of a puppy, or of a child.

אסף התכופף מולו, מהצד האחר של הרשת. Assaf leaned in front of him, from the other side of the net. הוא לא הרגיש שעשה את זה. He did not feel he had done it. אפילו דנוך, שהיה איש קשה, ולא בהתלהבות רבה סידר לאסף את העבודה, חייך חיוך דק כשראה איך ירד אסף כהרף-עין על שתי ברכיו. Even Danoch, who was a difficult man, and not with great enthusiasm arranged for Assaf to do the work, smiled a thin smile when he saw how Assaf fell in the blink of an eye on both his knees. אסף הביט בכלב ודיבר אליו בשקט. Assaf looked at the dog and spoke to him quietly. "של מי אתה?" "Whose are you?" הוא אמר לו, "מה קרה לך? He said to him, "What happened to you? למה אתה משתולל ככה?" Why are you raving like this? " הוא דיבר לאט והשאיר מקום לתשובות, ולא הביך את הכלב במבטים ממושכים מדי לתוך עיניו. He spoke slowly and left room for answers, not embarrassing the dog with too long glances into his eyes. הוא ידע - החבר של רֶלי אחותו לימד אותו - את ההבדל בין לדבר אל כלב ולדבר עם כלב. He knew - his sister Reli's friend taught him - the difference between talking to a dog and talking to a dog. הכלב נשם במהירות ורבץ, וכעת, בפעם הראשונה, נראה עייף ותשוש, וקטן ממה שנראה לפני כן. The dog breathed quickly and lay down, and now, for the first time, he looked tired and exhausted, and smaller than he had looked before. בכלבייה השתרר סוף-סוף שקט, והכלבים האחרים החלו להסתובב בכלובים ולחזור לחיים. The kennel was finally quiet, and the other dogs began to roam the cages and come back to life. אסף הכניס אצבע דרך אחד החורים ונגע בראשו. Assaf inserted a finger through one of the holes and touched his head. הכלב לא זז. The dog does not move. אסף קירצף באצבעו את הפרווה שהיתה דביקה ומלוכלכת. Assaf scrubbed with his finger the fur that was sticky and dirty. הכלב התחיל לייבב במהירות, בבהילות, בלי הפסק. The dog began to whimper quickly, urgently, non-stop. כאילו הוא חייב לספר משהו למישהו כי הוא כבר לא מסוגל לשמור את זה בתוכו. As if he must tell something to someone because he is no longer able to keep it inside him. לשונו האדומה רטטה, עיניו היו גדולות ומלאות הבעה. His red tongue vibrated, his eyes were large and expressive.

ובגלל הרגע הזה אסף לא התווכח עוד עם דנוך, שמיהר לנצל את רגיעתו של הכלב, נכנס לכלוב, וקשר חבל ארוך לקולר הכתום שהיה חבוי בסבך פרוותו. And because of this moment, Assaf no longer argued with Danoch, who hurried to take advantage of the dog's calmness, entered the cage, and tied a long rope to the orange collar that was hidden in the tangle of his fur.

"יאללה, תיקח אותו", פקד דנוך, "עכשיו הוא ילך אתך כמו בובה'לה", והוא נרתע קצת, דנוך, כשהכלב עמד לפתע מחוץ לכלוב וכאילו ניער מעליו בן-רגע את עייפותו ואת התמסרותו השקטה והביט ימינה ושמאלה בעצבנות חדשה וריחרח את האוויר וכמו ניסה להקשיב לקול רחוק. "Come on, take him," Danoch commanded, "now he will go with you like a puppet," and he recoiled a little, Danoch, when the dog suddenly stood outside the cage and seemed to shake off his fatigue and quiet devotion in an instant and looked left and right with new nervousness and sniffed The air and as if trying to listen to a distant voice. "הנה אתם כבר מסתדרים אחד עם השני", ניסה דנוך לשכנע את אסף ואת עצמו, "אתה רק תשמור על עצמך כשאתה מסתובב אתו בעיר, הבטחתי לאבא שלך". "Here you are already getting along with each other," Danoch tried to convince Assaf and himself, "you will only take care of yourself when you walk around the city with him, I promised your father." המלים האחרונות דעכו בגרונו. The last words faded in his throat.

כי כעת נעשה הכלב מרוכז ודרוך. Because now the dog becomes focused and alert. פניו התחדדו, ולרגע היה משהו כמעט זאבי במראהו. His face sharpened, and for a moment there was something almost wolfish in his appearance. "שמע", מילמל דנוך בחרטה קלה, "זה בסדר לשלוח אותך אתו ככה, מה?" "Listen," Danoch murmured with slight remorse, "it's okay to send you with him like that, huh?" אסף לא ענה. Assaf did not answer. רק הביט נדהם בשינוי שהתחולל בכלב שיצא לחופשי. Just looked amazed at the change that had taken place in the dog that had been set free. דנוך טפח לו שוב על כתפו: "אתה בחור חזק, תראה אותך, יותר גבוה ממני ומאבא שלך, אתה תשתלט עליו, כן?" Danoch patted him on the shoulder again: "You are a strong guy, look at you, taller than me and your dad, you will take over him, yes?"

אסף רצה לשאול מה הוא צריך לעשות אם הכלב לא יוליך אותו אל בעליו, ועד מתי הוא אמור ללכת אחריו ככה (במגירה, בשולחן, חיכו לו שלושת הסנדוויצ'ים של הצהריים), ומה אם הכלב, למשל, הסתכסך עם הבעלים, ואין לו שום כוונה לחזור לביתו - Assaf wanted to ask what he should do if the dog does not lead him to his owner, and how long he should follow him like that (in a drawer, at the table, the three lunches of lunch were waiting for him), and what if the dog, for example, quarreled with the owner, and has nothing Intention to return home -

השאלות האלה לא נשאלו באותו רגע, ולא ברגע אחר. These questions were not asked at that moment, nor at another moment. אסף לא חזר לפגוש את דנוך באותו יום, וגם לא בימים הבאים. Assaf did not return to meet Danoch that day, nor in the following days. לפעמים קל כל-כך לקבוע את הרגע המדויק שבו דבר-מה - החיים של אסף, למשל - מתחיל להשתנות עד לבלי הכר, עד לבלי שוב. Sometimes it is so easy to determine the exact moment when something - Assaf's life, for example - begins to change beyond recognition, until again.

כי אך נסגרה ידו של אסף על החבל, נעקר הכלב ממקומו בתנופה אדירה ומשך אחריו את אסף. Because Assaf's hand closed on the rope, the dog was uprooted with a tremendous swing and pulled Assaf after him. דנוך הניף יד בבהלה, הספיק לצעוד עוד צעד או שניים בעקבות אסף הנחטף, אפילו החל לרוץ אחריו - כל זה היה חסר תועלת. Danoch waved his hand in panic, managed to take another step or two in the wake of the abducted Assaf, even started running after him - all this was useless. אסף כבר הוטס במהירות דרך חצר העירייה, דורדר במדרגות, הופרץ לרחוב. Assaf had already been flown quickly through the town hall, slammed into the stairs, and was hacked into the street. אחר-כך הוטח במכונית חונה, בפח אשפה, בעוברים-ושבים. Then he was thrown in a parked car, in a trash can, at passers-by. הוא רץ... he is running...

הזנב הגדול והשעיר מיטלטל בכוח מול עיניו ומטאטא לצדדים אנשים וכלי רכב, ואסף בעקבותיו, מהופנט לזנב, לפעמים הוא עוצר לרגע, הכלב, מרים את ראשו ומרחרח, ואז הוא פונה לרחוב צדדי ושוטף דרכו בריצה, ונראה שהוא יודע בדיוק לאן הוא מתקדם, כך שיש סיכוי שהמירוץ אכן יסתיים בקרוב מאוד, הכלב ימצא את ביתו, ושם ימסור אותו אסף לבעליו, וברוך שפטרנו. The big, hairy tail swings forcefully in front of his eyes and sweeps people and vehicles to the sides, and follows him, mesmerized by the tail, sometimes he stops for a moment, the dog, raises his head and sniffs, then turns to a side street and runs through it, and seems to know exactly where he is going Chances are that the race will indeed end very soon, the dog will find his home, and there Assaf will hand it over to its owner, and thank goodness we got rid of it. אבל תוך כדי ריצה אסף מתחיל לחשוב מה יעשה אם בעל הכלב לא ירצה לשלם את הקנס, ואסף יגיד, אדוני, התפקיד שלי לא מאפשר לי שום גמישות במקרה הזה. But while running Assaf starts thinking what will he do if the dog owner does not want to pay the fine, and Assaf will say, sir, my job does not allow me any flexibility in this case. או שתשלם או שתלך למשפט! Either you pay or you go to trial! והאיש כבר מתחיל להתווכח, ואסף עונה לו בטיעונים מוחצים, רץ וממלמל בלב ומכַווץ את שפתיו בנחישות, ויודע היטב שזה לא יצליח לו, ויכוחים אף-פעם לא היו הצד החזק שלו, ובסוף תמיד נוח לו יותר להיכנע ולא לעשות עניינים, הרי בדיוק בגלל זה הוא נכנע ערב אחרי ערב לרועי בעניין דָפי קפלן, רק בשביל לא לעשות עניינים, הוא חושב ורואה למולו את דפי הארוכה והדקה, ושונא את עצמו על חולשתו, ושם לב שהאיש הגבוה עם הגבות הפרועות וכובע הטבחים הלבן שואל אותו שאלה. And the man is already starting to argue, and Assaf answers him with overwhelming arguments, runs and mumbles in his heart and purses his lips with determination, knowing full well that it will not work for him, arguments have never been his strong suit, and in the end he is always more comfortable surrendering and not doing things. He surrenders to Roi night after night in the matter of Dafi Kaplan, just for the sake of not doing business, he thinks and sees in front of him the long and thin Dafi, and hates himself for his weakness, noticing that the tall man with the wild eyebrows and the white chef's hat asks him a question.

אסף מביט, מבולבל קצת. Assaf looks, a little confused. הפנים הבהירות מאוד של דָפי, עם המבט הלגלגני, הקבוע, עם עפעפי הלטאה השקופים, מתמזגות במהירות לתוך פנים אחרות, תפוחות וזעופות, ואסף מחדד בבהלה את מבטו ורואה מולו חדר צר שכאילו נחצב בתוך הקיר, ובמעמקיו לוהט תנור, ומסתבר שהכלב החליט משום-מה להתעכב ליד פיצריה קטנה, ואיש-הפיצה גוחן מעֵבר לדלפק ושואל את אסף שוב, בפעם השנייה או אולי השלישית, על גברת אחת צעירה. Duffy's very bright face, with the mocking, regular look, with the lizard's transparent eyelids, quickly blends into another face, swollen and sullen, and Assaf anxiously sharpens his gaze and sees in front of him a narrow room as if carved into the wall. Lingering by a small pizzeria, and the pizza man leans over the counter and asks Assaf again, for the second or maybe third time, about one young lady. "איפה היא", הוא שואל, "נעלמה לנו, כבר חודש לא ראינו אותה", ואסף פוזל בזהירות הצידה, אולי איש-הפיצה מדבר אל מישהו שעומד מאחוריו. "Where is she," he asks, "we're gone, we haven't seen her in a month," and Assaf carefully squints aside, perhaps the pizza man talking to someone behind him. אבל לא, איש-הפיצה מדבר אליו ומתעניין לדעת אם היא אחותו או חברה שלו, ואסף מהנהן במבוכה ומנסה להרוויח זמן. But no, the pizza man talks to him and is interested to know if she is his sister or his girlfriend, and Assaf nods awkwardly and tries to gain time. מהשבוע של העבודה בעירייה הוא כבר יודע שאנשים שעובדים במרכז העיר יש להם, לפעמים, מנהגים וסגנון דיבור משלהם, וגם חוש הומור מוזר. From the week of working in the municipality he already knows that people who work in the city center have, at times, their own customs and speaking style, and also a strange sense of humor. אולי מרוב עבודה עם לקוחות משונים ועם תיירים מארצות רחוקות הם התרגלו לדבר קצת כמו בתיאטרון, תמיד כאילו יש קהל לא נראה שצופה בדו-שיח. Maybe from working with weird clients and tourists from distant lands they got used to talking a bit like in the theater, always as if there was an invisible audience watching the dialogue. והוא רוצה להסתלק משם ולהמשיך במירוץ אחרי הכלב, אבל הכלב דווקא מתיישב ומביט באיש-הפיצה בתקווה ובלשון שלוחה, והאיש שורק לו בידידות, כאילו הם מכרים ותיקים, ובתנועה מהירה, כמו בכדורסל - היד מאחורי הגב, מעבר למותן - מטיס לעברו פרוסה עבה של גבינה צהובה, והכלב תופס באוויר ובולע. And he wants to get out of there and continue the race after the dog, but the dog actually sits down and looks at the pizza man with hope and an outstretched tongue, and the man whistles to him in friendship, as if they are old acquaintances, and in quick motion, like in basketball - hand behind back, Yellow, and the dog catches in the air and swallows.

וגם את הפרוסה שבאה בעקבותיה. And also the slice that followed. ועוד אחת, ועוד. And one more, and one more.

לאיש-הפיצה יש גבות מסולסלות כמו שני שיחי פרא, והן עושות לאסף אי-שקט נזוף. The pizza man has curly eyebrows like two wild bushes, and they make Assaf reprimanded. האיש אומר שאף-פעם הוא לא ראה את הכלבה רעבה כל-כך. The man says he has never seen the bitch so hungry. "כלבה?" "bitch?" שואל אסף בלחש נדהם. Assaf asks in an astonished whisper. עד עכשיו לא עלה בדעתו שזאת כלבה, הוא חשב עליה כעל כלב, עם המהירות שלו, והעוצמה והנחישות של התנועה שלו. Until now it had not occurred to him that it was a dog, he thought of it as a dog, with its speed, and the power and determination of its movement. והרי בתוך הריצה המטורפת, ובתוך הכעס והבלבול, היו גם רגעים שאסף נהנה לדַמות שהם צוות, הוא וכלבו, ברית גברית דוממת, וכעת - כעת זה נראה לו עוד יותר משונה שהוא רץ ככה אחרי כלבה. After all, in the crazy run, and in the anger and confusion, there were also moments when Assaf enjoyed pretending to be a team, he and his dog, a silent male alliance, and now - now it seems even more strange to him that he ran like that after a bitch.

המוכר מקושש את שני שיחי גבותיו זה אל זה, ונועץ באסף מבט בוחן, אולי גם חושד, ושואל, "אז מה, היא החליטה לשלוח אותך במקומה?" The seller scrubs his two eyebrow bushes against each other, and gives Assaf a probing look, perhaps even a suspicion, and asks, "So what, she decided to send you instead?" ומתחיל לסחרר באוויר צלחת מעופפת עשויה בצק דק, זורק ותופס במומחיות. And begins to spin in the air a flying saucer made of thin dough, throws and catches expertly. ואסף מהנהן הנהון אלכסוני, בגבול שבין הכן והלא, לשקר הוא לא רוצה, ואיש-הפיצה ממשיך למשוח רסק עגבניות על הבצק, אפילו שאסף לא רואה שם לקוחות אחרים מלבדו, וזורה על הבצק זיתים ובצל, ופטריות ואנשובי וגם שומשום וזעתר, ומדי פעם הוא מעיף, מעבר לכתפו ובלי להביט, פיסות גבינה קטנות, והכלבה, שעד לפני רגע היתה כלב, תופסת אותן באוויר כאילו ידעה מראש שכך יעשה. And Assaf nods diagonally, on the border between honest and not, he does not want to lie, and the pizza man continues to spread tomato paste on the dough, even though Assaf sees no other customers there besides him, and sprinkles on the dough olives and onions, and mushrooms and anchovies and sesame and hyssop, and occasionally he throws , Over his shoulder and without looking, small pieces of cheese, and the bitch, who until a moment ago was a dog, grabs them in the air as if she knew in advance that he would do so.

אסף עומד ומביט בפליאה בשניים האלה, בריקוד המתואם שלהם, ומתאמץ להבין מה בעצם הוא עושה שם, לְמה בדיוק הוא מחכה. Assaf stands and looks in amazement at these two, in their coordinated dance, and struggles to understand what he is actually doing there, what exactly he is waiting for. בראשו מרחפת איזו שאלה שעליו לשאול את איש-הפיצה, משהו בנוגע לגברת הצעירה שכנראה באה לכאן עם הכלבה, אבל כל שאלה שעולה בדעתו נשמעת לו מגוחכת וכרוכה בהסברים מסובכים על דרכים לאיתור כלבים אבודים, על עבודות בחופשות בעיריות, ואסף מתחיל סוף-סוף לתפוס את הסיבוך העצום שיש במשימה שהוטלה עליו, כי מה - הוא יתחיל לשאול כל אדם ברחוב אם הוא מכיר את הבעלים של הכלבה? There is a question in his head that he should ask the pizza man, something about the young lady who probably came here with the dog, but any question that comes to mind sounds ridiculous to him and involves complicated explanations about ways to locate lost dogs, jobs on municipal vacations, and Assaf finally begins to catch The huge complication of the task assigned to him, because what - he will start asking every person on the street if he knows the owner of the bitch? זה בכלל חלק מהעבודה שלו? Is that even part of his job? ואיך קרה שהוא הסכים שדנוך ישלח אותו לדבר כזה ולא ניסה להתנגד? And how did it happen that he agreed that Danoch would send him to such a thing and did not try to resist? והוא מריץ במוחו במהירות את כל מה שהיה צריך לומר לדנוך כשהיו בכלבייה; כמו פרקליט שנון וחד ואפילו קצת יהיר הוא פורשׂ את הטיעונים המבריקים שלו נגד המשימה הבלתי-אפשרית, ובו בזמן, כפי שתמיד קורה לו במצבים כאלה, הוא מכווץ מעט את גופו, תוקע את ראשו בין הכתפיים הרחבות שלו, ומחכה. And he quickly runs in his mind all that he had to say to Danoch when they were in the kennel; Like a witty and sharp and even a little arrogant lawyer he lays out his brilliant arguments against the impossible task, and at the same time, as always happens to him in such situations, he shrugs his body a little, sticks his head between his broad shoulders, and waits.

ונבחש מבפנים בכל הכעסים הקטנים והגדולים שנדחסים בו, עד שהם פורצים מתוכו כמו נתז זעיר של לַבּה, והופכים - על סנטרו - לפצעון אחד יוקד של חימה על רועי שהצליח לשכנע אותו לצאת גם הערב ברביעייה, בפעם המי-יודע-כמה, ועוד הסביר לו שלאט-לאט אסף יגלה כמה שדפי היא הטיפוס שלו בדיוק, מבחינת העולם הפנימי וכל זה. And he was stirred from within by all the small and great angers that were crammed into him, until they burst out of him like a tiny splash of lava, turning - on his chin - into a burning pimple of rage on Roy who managed to convince him to go out tonight in quartet, for the who-knows-how time, and further explained to him -Lat Assaf will discover just how much Dafi is his type, in terms of the inner world and all that. ככה הוא אמר, רועי, והביט באסף במבט המרוכז והארוך, במבט המכניע, ואסף התבונן בהילה שבעיניו, ההילה הזהובה הדקה של הלעג שמקיפה את האישונים שלו, וחשב בדכדוך שהחבֵרוּת שלהם נהפכה במשך השנים למשהו אחר, אבל איך קוראים לזה, לאחר הזה. That's what he said, Roy, and looked at Assaf with the concentrated, long look, the submissive look, and Assaf looked at the aura in his eyes, the thin golden aura of ridicule that surrounds his pupils, and thought sadly that their friendships had become something else over the years. ובבהלה פתאומית, כאילו הכיש אותו משהו, הוא הבטיח שיבוא גם הערב, ורועי טפח שוב על כתפו ואמר, "ככה אני אוהב אותך, אחי". And in a sudden panic, as if something had bitten him, he promised to come tonight too, and Roy patted him on the shoulder again and said, "That's how I love you, bro." ואסף הלך אז ממנו וחשב שהלוואי שהיה לו האומץ להסתובב ולזרוק לרועי בפרצוף את 'העולם הפנימי' ההוא, הרי כל מה שרועי צריך זה שאסף ודפי יהיו מין מראָה הפוכה, שתבליט לו ולמֵיטל שלו את הזוהר והקלות שלהם, כשהם הולכים יחד ומתנשקים כל שני צעדים, בזמן שאסף ודפי משתרכים אחריהם בשתיקה, ובתיעוב הדדי. And Assaf then walked away from him and thought that I wish he had the courage to turn around and throw Roi in the face that 'inner world', then all Roi needs is that Assaf and Dafi be a kind of inverted mirror, that will highlight for him and his Meital their glamor and lightness, as they walk together and kiss every two steps, As Assaf and Dafi trace behind them in silence, and in mutual disgust.

"מה יש לך אתה?" "What do you have with you?" מתרגז מוכר הפיצה, "מדברים אליך!" The pizza salesman gets upset, "Talk to you!"

אסף רואה שהפיצה נארזת כבר בתוך קופסת קרטון לבנה, חתוכה לשמונה פלחים, ואיש-הפיצה אומר בהדגשה, כאילו נמאס לו לחזור שוב על המלים, "תסתכל טוב, יש פה כרגיל: שניים פטריות, אחד אנשובי, אחד תירס, שניים רגילה ושניים זיתים, תיסע מהר שיגיע חם, ארבעים שקל". Assaf sees that the pizza is already packed in a white cardboard box, cut into eight slices, and the pizza man says emphatically, as if he is tired of repeating the words, "Look good, there are as usual: two mushrooms, one anchovy, one corn, two plain and two olives, Travel fast until it gets hot, forty shekels. "

"לאן לנסוע?" "Where to go?" שואל אסף בלחש. Assaf asks in a whisper.

"אין לך אופניים?" "You do not have a bicycle?" מתפלא הפיצאי, "אחותך, היא שמה את זה על הסַבָּל. The expatriate marvels, "Your sister, she put it on the sufferer. איך תיקח ככה? How will you take it like that? קודם תביא כסף!" Bring money first! " הוא שולח מול אסף זרוע ארוכה ושעירה. He sends a long, hairy arm in front of Assaf. אסף הנדהם מכניס יד לכיס והכעס עולה מהכיס ומתסיס את כולו: הוריו השאירו לו די כסף לפני שנסעו, אבל הוא תיכנן את ההוצאות שלו בדקדקנות רבה, ובכל יום דילג על ארוחת-הצהריים במזנון העירייה, שיישאר לו כסף לקנות עדשה נוספת לַ'קֶנוֹן', שהוריו הבטיחו להביא מאמריקה, וההוצאה הבלתי-צפויה שהסתבך בה כאן מרגיזה אותו, מרתיחה ממש. The astonished Assaf puts a hand in his pocket and the anger rises from his pocket and agitates it all: his parents left him enough money before they left, but he planned his expenses very carefully, and every day he skipped lunch at the town hall buffet, leaving money to buy another lens for Canon. That his parents promised to bring from America, and the unexpected expense he got entangled in here annoys him, really boils. אבל אין לו ברירה, ברור שהאיש הכין את הפיצה במיוחד בשבילו, כלומר, בשביל מי שמגיע לכאן עם הכלבה הזאת. But he has no choice, obviously the man made the pizza especially for him, that is, for anyone who comes here with this bitch. ולולא היה אסף כה נזעם הוא היה בוודאי שואל סוף-סוף מי הבחורה של הכלבה, אבל כנראה בגלל הכעס, או בגלל התחושה המפוצצת שתמיד יש מישהו שקובע בשבילו ומחליט במקומו מה לעשות, הוא משלם לאיש ופונה משם בתנועה חדה, שאמורה להביע את האדישות שלו לכסף שנגזל ממנו במִרמה. And if Assaf had not been so angry he would probably have finally asked who the bitch's girl is, but probably because of the anger, or because of the exploding feeling that there is always someone who decides for him and decides instead what to do, he pays the man and turns away in a sharp motion. Who was deceived by him fraudulently. והכלבה - היא לא ממתינה עד שהרגש המדויק יבשיל על פניו, היא שוב פורצת בדהרה, מותחת בבת-אחת את החבל למלוא אורכו, ואסף מרחף אחריה בצעקה אילמת, כל פניו מתעקמות מרוב מאמץ לאזן ביד אחת את קופסת הקרטון הגדולה וביד השנייה לאחוז בחבל, ורק בנס הוא חולף בלי פגע בין האנשים ברחוב, הקופסה מתנוססת גבוה בידו המושטת, והוא יודע, אין לו שום אשליה בעניין הזה, שהוא נראה כעת בדיוק כמו מלצר בקריקטורה, ובנוסף לכל מתחיל ריח הפיצה לחלחל מהקופסה, ואסף, מאז הבוקר הוא אכל רק סנדוויץ' אחד, ויש לו, כמובן, הזכות החוקית המלאה לאכול מהפיצה שמעל ראשו, הרי הוא שילם על כל זית ופטרִיה, אבל מצד שני הוא מרגיש שהיא בכל-זאת לא לגמרי שלו, שבמובן מסוים מישהו אחר קנה אותה, ובשביל מישהו אחר, ואת שניהם הוא לא מכיר. And the bitch - she does not wait until the exact emotion matures on his face, she gallops again, suddenly stretches the rope to its full length, and Assaf hovers after her in a silent shout, all his face curves with effort to balance the big cardboard box with one hand and hold the rope with the other Miraculously he passes unharmed among the people in the street, the box rises high in his outstretched hand, and he knows, he has no illusion in this matter, that he now looks just like a waiter in the cartoon, and in addition to all the smell of pizza begins to seep out of the box, One, and he has, of course, the full legal right to eat from the pizza over his head, he paid for every olive and mushroom, but on the other hand he feels it is still not entirely his, that in a sense someone else bought it, and for someone else, and both he Do not know.

וככה, עם הפיצה ביד, הוא צלח באותו בוקר עוד סמטאות ורחובות ורמזורים אדומים. And so, with the pizza in hand, he crossed more alleys and streets and red traffic lights that morning. הוא אף-פעם לא רץ ככה ברחובות, אף-פעם לא הפר כל-כך הרבה חוקים בבת-אחת, ומכל עֵבר צפרו לו ונתקלו בו וקיללו וצרחו, אבל כעבור רגעים אחדים הוא כבר לא התרגש מהם, ומצעד לצעד התנקה גם מהכעס על עצמו, כי באופן לא צפוי הוא היה גם חופשי לחלוטין שם, מחוץ למשרד המחניק והמשעמם, ומשוחרר מכל הצרות הקטנות והגדולות שהעיקו עליו בימים האחרונים, פראי כמו כוכב שפרץ ממסלולו, חוצה את הרקיע לכל אורכו ומשאיר אחריו שובל של ניצוצות. He never ran like that in the streets, never broke so many rules at once, and everywhere he was honked and bumped into and cursed and screamed at, but after a few moments he was no longer moved by them, and step by step he was also cleansed of anger at himself, Because unexpectedly he was also completely free there, outside the stuffy and boring office, free from all the small and big troubles that have plagued him in recent days, wild as a star that burst from its orbit, crosses the sky along its entire length and leaves behind a trail of sparks. ואחר-כך הוא הפסיק לחשוב, והפסיק לשמוע את נהמת העולם סביבו, הוא היה רק הלמות הרגליים שלו על הכביש, ודפיקות לבו והנשימה הקצובה, ואפילו שלא היה הרפתקן מטבעו, ההיפך מזה, הוא הלך והתמלא בתחושה מסתורית וחדשה, בעונג הריצה אל הלא-נודע, ובתוך תוכו, כמו כדור טוב, גמיש ומנופח, התחיל לקפץ הרהור צוהל, שהלוואי, הלוואי שזה לא ייגמר. And then he stopped thinking, and stopped hearing the growl of the world around him, he was just his footsteps on the road, and his heartbeat and rhythmic breathing, and even though he was not adventurous by nature, on the contrary, he became filled with a mysterious and new feeling, the pleasure of running into the unknown , And within it, like a good, flexible, inflated ball, a jubilant thought began to leap, that I wish, I wish it would not end.