image

Ran Levi, הקרב על האוקיינוס אטלנטי – צוללות גרמניות במלה"ע ה-II (1)

הקרב על האוקיינוס אטלנטי – צוללות גרמניות במלה"ע ה-II (1)

כתב: רן לוי הצי הגרמני פתח את מלחמת העולם השניה בנחיתות ברורה אל מול ציה האדיר של האימפריה הבריטית. אף על פי כן, הגרמנים היו קרובים מאד לנצח ב'קרב על האטלנטי' ולהכריע את המערכה כולה – בזכות שייטת הצוללות האימתנית, ו'להקות הזאבים'. פרק זה מבוסס על פודקאסט. מלחמת העולם השנייה תפסה את הצי הגרמני לא מוכן. כשהחליט היטלר לפלוש לפולין בשנת 1939, היו לצי הגרמני כעשרים וארבע ספינות מלחמה בלבד, תוצאת המגבלות שהוטלו על גרמניה במסגרת הסכמי הכניעה של מלחמת העולם הראשונה. לבריטניה, אימפריה חובקת עולם שהייתה יריבתה הראשית של גרמניה בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה, היה את הצי הגדול ביותר בעולם – למעלה משלוש מאות ספינות – ונמלים בכמעט כל פינה בכדור הארץ. אף על פי כן, הצי הגרמני הקטן והחלש הצליח להנחית מכה כואבת מאד לבריטים במהלך המלחמה – ובדיוק בבטן הרכה שלהם. המטרה העיקרית של הלוחמה הימית – בכל התקופות וגם בימינו – היא לשלוט על דרכי המסחר בים: רובם המוחלט של הדלקים, חומרי הגלם והמוצרים התעשייתים שכל מדינה זקוקה להם מובלים בים על גבי ספינות סוחר. בריטניה, בפרט, הייתה תלויה במסחר הימי מעצם היותה קבוצת איים. הגרמנים היו קרובים מאד לנתק את האיים הבריטים ממקורות אספקת הדלק וחומרי הגלם שלהם. מי שהייתה אחראית להצלחה זו היא שייטת הצוללות הגרמניות: ה-Unterseeboots או Uboats באנגלית. המערכה הימית הקשה שניהלו הבריטים ובעלות בריתם – בעיקר האמריקנים והקנדים -כנגד הצוללות הגרמניות, מערכה המכונה לרוב 'הקרב על האוקיינוס האטלנטי', היא דוגמא לחשיבות הרבה שהייתה לטכנולוגיה ולמדע על התוצאות הסופיות של המלחמה הגדולה. בפרק זה נספר את סיפורן של הצוללות הגרמניות, וכיצד השפיעו מהנדסים ומדענים משני צדי המתרס על מהלך הקרבות. קרל דוניץ קרל דוניץ (Doniz) התגייס לצי הפרוסי בשנת 1910, ולחם במלחמת העולם הראשונה כקצין על סיפונה של ספינת קרב בים השחור. כשהושבתה הספינה לצורך תיקונים, הוצב דוניץ בחוף כמפקדו של שדה תעופה זעיר באזור תורכיה. הפיקוד על השדה הקטן שיעמם את דוניץ חדור המוטיבציה, והוא התנדב לשרת בשייטת הצוללות. ב-1918 זכה לראשונה לפקד על צוללת משלו, אך לא לזמן רב: ספינה בריטית הטביעה את הצוללת שלו כעבור חודש אחד בלבד, ודוניץ נלקח בשבי. לאחר המלחמה חזר קרל דוניץ לגרמניה, ולשירות הצבאי. הוא טיפס במעלה סולם הדרגות, וב-1939 היה מפקדה של שייטת הצוללות. בדומה לשאר הצי, גם מצבה של זו לא היה מזהיר שכן הסכמי הכניעה אסרו על הגרמנים להחזיק כלל בצוללות. על אף שהצי המשיך לפתח את הטכנולוגיות הרלוונטיות לאורך השנים במסווה של מחקרים אקדמאיים או שיתופי פעולה עם מדינות זרות, עם פרוץ הקרבות היו לדוניץ רק חמישים ושבע צוללות – ופחות מחצי מהן היו כשירות להפלגה. נוסף על כך, כמעט אף אחד – בגרמניה ובבריטניה – לא האמין שצוללות יכולות לשחק תפקיד משמעותי במערכה הימית, משתי סיבות: הראשונה הייתה הניסיון שנצבר במלחמת העולם הראשונה, יותר מעשרים שנה קודם לכן. במחצית הראשונה של המלחמה עוד הצליחו צוללות גרמניות לפגוע בספינות קרב בריטיות ובספינות סוחר שהובילו ציוד וחומרי גלם – אך מהרגע שהחלו הבריטים לארגן את ספינות הסוחר כך שינועו בשיירות במקום כל ספינה לעצמה, ירדה יעילותן של הצוללות במידה ניכרת. ספינת סוחר בודדה היא טרף קל לצוללת, אך שיירה צפופה המלווה בספינות קרב חמושות היא אגוז קשה הרבה יותר לפיצוח…הגרמנים איבדו 178 צוללות במלה"ע הראשונה, יותר ממחצית השייטת כולה, ולא הצליחו לפגוע בקווי האספקה הבריטיים במידה ניכרת. הסיבה השנייה הייתה טכנולוגיה חדשה שפיתחו הבריטים בתקופה שבין המלחמות: הסונאר, או ASDIC כפי שכונה אז. הסונאר הוא אמצעי גילוי המאפשר לספינה לגלות צוללת מתחת למים על ידי שידור של גל קול, והאזנה להדים החוזרים מהמעטפת המתכתית של הצוללת. הסונאר ביטל את היתרון הגדול ביותר של הצוללת – חשאיותה – ובכך איים להפוך אותה ללא רלוונטית. אך כאמור, בפרוץ המלחמה היה צי ספינות השטח הגרמני כה נחות ביחס לצי הבריטי, עד שלא הצליח לפרוץ את המצור הימי שהטילו הבריטים על נמליו. לוחמה באמצעות צוללות הייתה, למעשה, האפשרות היחידה שעמדה לרשות הגרמנים. אם הנחיתות המספרית לא הייתה צרה גדולה מספיק, בצוללות גם התגלו בעיות טכנולוגיות לא פשוטות. מספר פעמים בחודשים הראשונים של המלחמה נתקלו צוללות גרמניות בספינות בריטיות ותקפו אותן בהפתעה – רק כדי לגלות, למרבה אכזבתן, שאף אחד מהטורפדות שלהם ('טורפדות' – צורת רבים של 'טורפדו') לא פעל כמצופה. חלק מהטורפדות חלפו מתחת לגחון המטרה, ואילו אחרים פגעו בדופן אבל לא התפוצצו. רק לאחר תחקיר עמוק וממושך הצליחו המהנדסים לגלות את הסיבה לתקלה – רגישות יתר של מרעומי הטורפדות ללחץ גבוה – ולפתור אותה, לא לפני שמספר קצינים במדור בקרת האכות של הצי הועמדו למשפט צבאי והושלכו לכלא. התקלות והנחיתות המספרית הביאו לכך שבחודשים הראשונים של המלחמה לא היו לצוללות הגרמניות השפעה מהותית על הסחר באוקיינוס האטלנטי, ומספר הספינות החדשות שהכניסו הבריטים לשירות פעיל בכל חודש עלה בהרבה על מספר הספינות שהצליחו הגרמנים להטביע. להקות זאבים נקודת המפנה התרחשה ביוני, 1940, כשכבשה גרמניה את צרפת. עד אותו הרגע נאלצו הצוללות הגרמניות לצאת לים מנמלים בים הצפוני ולעשות דרך ארוכה ומסוכנת עד שהגיעו לאוקיינוס האטלנטי עצמו, זירת הקרבות. כיבוש צרפת העמיד לרשות הצי הנאצי נמלים לאורך חופיו של מפרץ ביסקאיה (Bay of Biscay), גוף מים רחב ידיים שנפתח היישר אל האוקיינוס האטלנטי, ובכך קוצר אורך הפלגת הצוללות עד ליעדן. לצוללות הגרמניות היה כעת די דלק כדי לשהות תקופות ארוכות במים. לקרל דוניץ – מפקד השייטת – ניתנה הזדמנות להוכיח לעמיתיו בצי הגרמני שאנשיו מסוגלים להפוך את הקערה על פיה ולהתמודד כנגד השיירות החמושות שהפעילו הבריטים, טוב יותר משעשו כן במלחמת העולם הראשונה. הטקטיקה שעליה שם דוניץ את יהבו הייתה טקטיקה המכונה 'להקות זאבים'. הגרמנים ניסו את שיטת 'להקות הזאבים' עוד במלחמת העולם הראשונה: כמה וכמה צוללות היו מתכנסות סביב שיירת ספינות סוחר, ותוקפות אותה יחד בו זמנית. ההתקפה המתואמת הייתה מכניסה את השיירה ואת ספינות הליווי החמושות לפאניקה ובלבול, כשמכל עבר הומטרו על הספינות מטחי טורפדות קטלניים. הרעיון היה מוצלח – אבל אך ורק בתאוריה. בפועל, התקפה בשיטת 'להקות הזאבים' דרשה תיאום מדוקדק בין הצוללות כדי שלא יפריעו זו לזו בזמן הלחימה. מפקדי הצוללות בשטח היו עסוקים מדי בתפעול כלי השייט שלהם, כך שהאחריות על 'ניצוח התזמורת' וריכוז נכון של המאמץ המלחמתי נפלה על כתפיו של מפקד שישב בחוף וראה את התמונה הטקטית כולה. טכנולוגיית הקשר האלחוטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה לא הייתה מפותחת מספיק כדי לספק תקשורת אמינה בטווחים כה גדולים – והתקפות להקות הזאבים לא צלחו. קרל דוניץ האמין שהטכנולוגיה המתקדמת שהייתה ברשותו שינתה את כללי המשחק. לצוללות היו כעת מכשירי קשר טובים וחזקים יותר משהיו להן במלחמה הקודמת, ואנטנות שהוצבו בחופי צרפת איפשרו למפקדים בחוף ליצור קשר עם הכוחות שבים. נוסף על כך, לרשות הצי הגרמני עמד מכשיר הצפנה רב עצמה בשם 'אניגמה'. מבחינה חיצונית, האניגמה נראתה כמו מכונת כתיבה – שורות של מקשים וכפתורים מכניים – אך בבטנה הכילה מערכת מורכבת לאין שיעור של דיסקות וגלגלי שיניים שהפכה את המילים המוקלדות לצופן שנחשב, באותה התקופה, לבלתי שביר. כל אלה נתנו בידיו של דוניץ את ההזדמנות ליישם את טקטיקת להקות הזאבים 'כמו שצריך'. בתוך פחות מחודש מאז כיבוש צרפת, השתנה מצב העניינים באוקיינוס האטלנטי מקצה לקצה. צוללת גרמנית שזיהתה שיירה בריטית הייתה מעבירה הודעה מוצפנת אל הפיקוד בחוף, וזה היה מנחה את כל הצוללות שבאזור להקים מארב מתוכנן על נתיב ההפלגה. על פי הוראה מהחוף תקפו הצוללות את השיירה, וזרעו הרס וחרבן. במספר מקרים הצליחו להקות הזאבים להטביע שליש ואף מחצית מכל הספינות שבשיירה. הנזקים בלוחמה ימית נמדדים לרוב בטונות – משקלן הכולל של הספינות שהצליח צד אחד להטביע לצד השני. אם עד לכיבוש צרפת הצליחו הגרמנים להטביע בכל חודש ספינות בריטיות במשקל של כשמונים אלף טון בממוצע, הרי שהחל מיולי 1940 זינקה הכמות ל-230 אלף טון ויותר. ההצלחה הגרמנית חשפה את הצי הבריטי במערומיו. הבריטים היו משוכנעים שהגרמנים לא יעזו להפעיל כנגדם לוחמת צוללות לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ולא התכוננו כראוי. ב-1935, ארבע שנים לפני פרוץ המלחמה היו רק אחד עשרה קצינים – מתוך למעלה מאלף בצי הבריטי כולו – שהתמחו בלוחמה כנגד צוללות. גם הסונאר, הטכנולוגיה המהפכנית שהבריטים היו בטוחים שתכריע את הכף – התבררה כ'בלוף אחד גדול', כפי שהגדיר זאת ראש המודיעין הימי הבריטי. הסונאר היה יעיל רק כנגד צוללות במהלך צלילה: כשהצוללת הייתה על פני המים, החזרי גלי הקול היו משובשים כל כך עד שלא ניתן היה לגלות אותה אלא מטווח קצר בלבד. למזלם של הגרמנים, הצוללות שלהם הותאמו באופן מושלם להפלגה מעל המים: גוף הצוללת היה קעור, כמו זה של ספינה רגילה, ולא אליפטי ומעוגל כמו זה של צוללות מודרניות. הסיבה לכך היא שבניגוד לצוללת מודרנית, Uboat טיפוסית בילתה את מרבית זמנה מעל המים וצללה רק כשנאלצה לחמוק מאויביה: הגוף הקעור, כמו צורה של אמבט, יציב יותר ומיטלטל פחות על הגלים מאשר מבנה מעוגל. מפקדי הצוללות הגרמנים הקפידו לפעול מעל פני הים בחסות חשכת הלילה, וכך הצליחו לתקוף את הבריטים פעם אחר פעם בהפתעה גמורה. צוותי הצוללות המרוצים כינו את החודשים שאחרי כיבוש צרפת בשם 'התקופה השמחה'. גם הפיקוד הנאצי היה מאושר מהצלחתה הבלתי צפויה של שייטת הצוללות. היטלר הורה להגביר לאלתר את קצב ייצור הצוללות במספנות: קרל דוניץ הפך לאחד הקצינים המוערכים בצבא כולו, ובהמשך המלחמה מונה למפקד הצי כולו. תרמה לכך גם העובדה שדוניץ היה בעצמו אנטישמי מובהק ותומך נלהב בהיטלר ובתנועה הנאצית. ולא רק הוא: רבים מהחיילים ומהקצונה הבכירה בצי היו בעלי נטיות ימניות קיצוניות וקיבלו את עלייתו של היטלר לשלטון בזרועות פתוחות. הציבור הגרמני העריץ את צוותי הצוללות, וקל להבין מדוע. הצוללנים ייצגו את הערכים והאידיאלים שהגרמנים ביקשו למצוא בעצמם: פטריוטיות, אחדות, אומץ לב ועליונות טכנולוגית. תנאי המחייה בצוללות הצפופות והקלסטרופוביות – חמישים איש החיים בחלל שגודלו כשלושה קרונות רכבת – היו קשים גם בשגרה, ועל כך יש להוסיף את הסכנה האדירה שאליה השליכו את עצמם הצוללנים שבוע אחר שבוע: מלחמה כנגד הצי הבריטי רב העצמה, וכנגד הסערות העזות של האוקיינוס האטלנטי. אפילו משימות פשוטות כמו הורדת המים באסלה היו בעלות פוטנציאל קטלני בצוללת: לפחות צוללת אחת טבעה כשאחד המלחים שגה בתפעול מערכת הדחת המים באסלה, ומי ים הציפו את המצברים… מפקדי הצוללות זכו למעמד גבוה אף יותר בעיני הציבור. מפקד הצוללת, מתוקף העובדה שהיה היחיד שהביט דרך הפריסקופ בזמן הקרב, היה האחראי הבלעדי על שלום הצוללת והצלחתה. מפקדים נועזים וחסרי חת הפכו לסלבריטאים נערצים, בדומה לטייסים מצליחים, וצוותים בחופשה זכו לפינוקים מיוחדים כגון ארוחות משובחות, מסיבות ריקודים ו..כן, גם יחס מועדף מבנות המין היפה. הצי הקנדי הבריטים היו בלחץ. להקות הזאבים היכו בשיירות האספקה פעם אחר פעם, ואיימו לנתק את בריטניה ממושבותיה מעבר לים, מקור עצמתה. האמריקנים עדיין לא הכריזו מלחמה על גרמניה בשלב זה, ואפילו הצי הבריטי הגדול התקשה להעניק הגנה נאותה לשיירות על פני המרחבים האדירים של האוקיינוס האטלנטי. בצר להם, פנו הבריטים אל קנדה וביקשו את עזרתה בהגנה על השיירות באגן המערבי של האוקיינוס האטלנטי. קנדה, מושבה בריטית בעבר וחברה בחבר-העמים הבריטי, הייתה בעלת בריתה הטבעית של בריטניה והצטרפה למלחמה מיד בראשיתה. הקנדים לקחו חלק גם במלחמת העולם הראשונה, וספגו אבדות קשות – בעיקר ביבשה. הרצון להימנע מגורל דומה גם במלחמה הנוכחית, ושאיפת החיילים הקנדים להפגין את ייחודם ולא להיטמע ביחידות הרגלים של הצבא הבריטי, דירבנו את הממשלה הקנדית להסכים בחפץ לב לבקשתה של ממשלת בריטניה. אבל הייתה בעיה אחת, מהותית למדי: לקנדים לא היה צי. אם לדייק, קנדה החזיקה שש משחתות – אבל אלו צורפו אל הצי הבריטי מיד עם פתיחת הקרבות. במילים אחרות, כל קנדי שידע איך להשיט ספינת מלחמה כבר היה בצדו האחר של האוקיינוס. המפעלים הקנדים החלו בונים ספינות חדשות במלוא הקיטור, אבל לצי לא היה כמעט אף אחד שידע איך להפעיל אותן. מתנדבים מכל שכבות החברה התגייסו לצי. בחלק גדול מהספינות החדשות היו רק חמישה או ארבעה מלחים ששירתו בים – רובם בצי הסוחר – וארבעים חיילים שמעולם לא הפליגו. המדריכים בבתי הספר לימאות הרימו ידיים: גם חניכים שכשלו בכל המבחנים צורפו לספינות המבצעיות, מתוקף העיקרון שטוב חניך שנכשל בקורס מחניך שלא עשה קורס בכלל. מצבת כוח האדם של הצי הקנדי גדלה מ-1800 מלחים בתחילת המלחמה, לכמעט מאה אלף – בתוך פחות משנה וחצי. זהו גידול של פי חמישים: לשם השוואה, הצי האמריקני גדל רק פי עשרים במהלך המלחמה כולה. לגידול הבלתי מתוכנן הייתה השפעה, כמובן, על ביצועיהן של הספינות בים. קצין קנדי סיפר בזכרונותיו כי – "רוב הספינות החדשות בתחילת המלחמה לא היו כשירות בכל רמה שהיא. כמה מהספינות בקושי היו מסוגלות לצאת לים – ואם כבר יצאו לים, היה להן מזל גדול אם בכלל הצליחו למצוא את דרכן בחזרה לנמל." אנקדוטה מפורסמת מספרת על קצין בכיר שצפה בספינה חדשה מבצעת תמרון מחפיר במיוחד, ושלח הודעה זועמת אל מפקדה – 'מה אתה עושה, לכל הרוחות?' התשובה הייתה – 'בעיקר לומד.' המלחים הטירונים הושלכו לשירות בתנאים קשים במיוחד. לממשלת קנדה לא היה כסף לבנות משחתות גדולות, ולכן אישרה לבנות ספינות בשם 'קורבטה' שהיו, למעשה, גרסה משופרת של ספינת דייג לוויתנים. הקורבטות הקטנות, רק שישים מטר אורכן, היטלטלו בגלים הגבוהים של צפון האטלנטי כמו קליפות אגוז, ואנשי הצוות סבלו ממחלות ים עזות במיוחד. מהירות הקורבטות הייתה נמוכה מזו של המשחתות הגדולות והחימוש שברשותן היה מצומצם ומיושן – ומולן ניצבו צוללות גרמניות שצוותיהן היו משופשפים ועתירי ניסיון.



Want to learn a language?


Learn from this text and thousands like it on LingQ.

  • A vast library of audio lessons, all with matching text
  • Revolutionary learning tools
  • A global, interactive learning community.

Language learning online @ LingQ

הקרב על האוקיינוס אטלנטי – צוללות גרמניות במלה"ע ה-II (1)

כתב: רן לוי הצי הגרמני פתח את מלחמת העולם השניה בנחיתות ברורה אל מול ציה האדיר של האימפריה הבריטית. Reporter: Ren Levi The German Navy opened the Second World War with clear landings in the face of the mighty fleet of the British Empire. אף על פי כן, הגרמנים היו קרובים מאד לנצח ב'קרב על האטלנטי' ולהכריע את המערכה כולה – בזכות שייטת הצוללות האימתנית, ו'להקות הזאבים'. Nevertheless, the Germans were very close to winning the 'Battle of the Atlantic' and overcoming the whole campaign - thanks to the terrific submarine cruise and the 'wolf bands'. פרק זה מבוסס על פודקאסט. This episode is based on a podcast. מלחמת העולם השנייה תפסה את הצי הגרמני לא מוכן. World War II caught the German Navy unprepared. כשהחליט היטלר לפלוש לפולין בשנת 1939, היו לצי הגרמני כעשרים וארבע ספינות מלחמה בלבד, תוצאת המגבלות שהוטלו על גרמניה במסגרת הסכמי הכניעה של מלחמת העולם הראשונה. When Hitler decided to invade Poland in 1939, the German Navy had only twenty-four warships, the result of the restrictions imposed on Germany under World War I surrender agreements. לבריטניה, אימפריה חובקת עולם שהייתה יריבתה הראשית של גרמניה בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה, היה את הצי הגדול ביותר בעולם – למעלה משלוש מאות ספינות – ונמלים בכמעט כל פינה בכדור הארץ. The United Kingdom, a world-wide empire that was Germany's chief rival in the early years of World War II, had the world's largest fleet - over three hundred ships - and ports in almost every corner of the globe. אף על פי כן, הצי הגרמני הקטן והחלש הצליח להנחית מכה כואבת מאד לבריטים במהלך המלחמה – ובדיוק בבטן הרכה שלהם. Nevertheless, the weak little German navy managed to inflict a very painful blow on the British during the war - and precisely on their soft stomach. המטרה העיקרית של הלוחמה הימית – בכל התקופות וגם בימינו – היא לשלוט על דרכי המסחר בים: רובם המוחלט של הדלקים, חומרי הגלם והמוצרים התעשייתים שכל מדינה זקוקה להם מובלים בים על גבי ספינות סוחר. The main purpose of naval warfare - in all times and even today - is to control the trade of the sea: the vast majority of fuels, raw materials and industrial products that each country needs are transported at sea on merchant ships. בריטניה, בפרט, הייתה תלויה במסחר הימי מעצם היותה קבוצת איים. Britain, in particular, was dependent on maritime trade by being a group of islands. הגרמנים היו קרובים מאד לנתק את האיים הבריטים ממקורות אספקת הדלק וחומרי הגלם שלהם. The Germans were very close to cutting off the British Isles from their sources of fuel supplies and raw materials. מי שהייתה אחראית להצלחה זו היא שייטת הצוללות הגרמניות: ה-Unterseeboots או Uboats באנגלית. The person responsible for this success was the German submarine cruise: the Unterseeboots or Uboats in English. המערכה הימית הקשה שניהלו הבריטים ובעלות בריתם – בעיקר האמריקנים והקנדים -כנגד הצוללות הגרמניות, מערכה המכונה לרוב 'הקרב על האוקיינוס האטלנטי', היא דוגמא לחשיבות הרבה שהייתה לטכנולוגיה ולמדע על התוצאות הסופיות של המלחמה הגדולה. The harsh naval campaign fought by the British and their allies - especially the Americans and Canadians - against the German submarines, often referred to as the 'Battle of the Atlantic', is an example of the great importance of technology and science to the end results of the Great War. בפרק זה נספר את סיפורן של הצוללות הגרמניות, וכיצד השפיעו מהנדסים ומדענים משני צדי המתרס על מהלך הקרבות. In this section we will tell the story of the German submarines, and how engineers and scientists on both sides of the barricade influenced the course of the battles. קרל דוניץ קרל דוניץ (Doniz) התגייס לצי הפרוסי בשנת 1910, ולחם במלחמת העולם הראשונה כקצין על סיפונה של ספינת קרב בים השחור. Carl Doniz Carl Doniz enlisted in the Prussian Navy in 1910, and fought in World War I as an officer aboard a battleship in the Black Sea. כשהושבתה הספינה לצורך תיקונים, הוצב דוניץ בחוף כמפקדו של שדה תעופה זעיר באזור תורכיה. When the ship was disabled for repairs, Donitz was stationed on the coast as the commander of a tiny airport in the Turkey area. הפיקוד על השדה הקטן שיעמם את דוניץ חדור המוטיבציה, והוא התנדב לשרת בשייטת הצוללות. The command of the small field that dulled Donitz was motivated by motivation, and he volunteered to serve in the submarine cruise. ב-1918 זכה לראשונה לפקד על צוללת משלו, אך לא לזמן רב: ספינה בריטית הטביעה את הצוללת שלו כעבור חודש אחד בלבד, ודוניץ נלקח בשבי. In 1918, he first commanded his own submarine, but not for long: a British ship sunk his submarine just one month later, and Dunitz was taken prisoner. לאחר המלחמה חזר קרל דוניץ לגרמניה, ולשירות הצבאי. After the war, Karl Donitz returned to Germany, and to the military service. הוא טיפס במעלה סולם הדרגות, וב-1939 היה מפקדה של שייטת הצוללות. He climbed up the ranks, and in 1939 was the commander of the submarine cruise. בדומה לשאר הצי, גם מצבה של זו לא היה מזהיר שכן הסכמי הכניעה אסרו על הגרמנים להחזיק כלל בצוללות. Like the rest of the fleet, this situation was also unsafe as the surrender agreements forbade the Germans from holding submarines at all. על אף שהצי המשיך לפתח את הטכנולוגיות הרלוונטיות לאורך השנים במסווה של מחקרים אקדמאיים או שיתופי פעולה עם מדינות זרות, עם פרוץ הקרבות היו לדוניץ רק חמישים ושבע צוללות – ופחות מחצי מהן היו כשירות להפלגה. Although the Navy continued to develop relevant technologies over the years under the guise of academic research or collaborations with foreign countries, at the outbreak of the fighting, Dunitz had only fifty-seven submarines - and less than half were capable of sailing. נוסף על כך, כמעט אף אחד – בגרמניה ובבריטניה – לא האמין שצוללות יכולות לשחק תפקיד משמעותי במערכה הימית, משתי סיבות: הראשונה הייתה הניסיון שנצבר במלחמת העולם הראשונה, יותר מעשרים שנה קודם לכן. In addition, almost no one - in Germany and the United Kingdom - believed that submarines could play a significant role in the naval campaign, for two reasons: The first was the experience gained during the First World War, more than twenty years earlier. במחצית הראשונה של המלחמה עוד הצליחו צוללות גרמניות לפגוע בספינות קרב בריטיות ובספינות סוחר שהובילו ציוד וחומרי גלם – אך מהרגע שהחלו הבריטים לארגן את ספינות הסוחר כך שינועו בשיירות במקום כל ספינה לעצמה, ירדה יעילותן של הצוללות במידה ניכרת. In the first half of the war, German submarines were still able to hit British battleships and merchant ships carrying equipment and raw materials - but from the moment the British began to organize merchant ships to move convoys instead of each ship for themselves, the submarines' efficiency dropped considerably. ספינת סוחר בודדה היא טרף קל לצוללת, אך שיירה צפופה המלווה בספינות קרב חמושות היא אגוז קשה הרבה יותר לפיצוח…הגרמנים איבדו 178 צוללות במלה"ע הראשונה, יותר ממחצית השייטת כולה, ולא הצליחו לפגוע בקווי האספקה הבריטיים במידה ניכרת. A lone merchant ship is easy prey for a submarine, but a dense convoy accompanied by armed battleships is a much harder nut to crack ... The Germans lost 178 submarines in the first BWD, more than half the entire cruise, and failed to significantly damage the British supply lines. הסיבה השנייה הייתה טכנולוגיה חדשה שפיתחו הבריטים בתקופה שבין המלחמות: הסונאר, או ASDIC כפי שכונה אז. The second reason was new technology developed by the British in the interwar period: the sonar, or ASDIC as it was then called. הסונאר הוא אמצעי גילוי המאפשר לספינה לגלות צוללת מתחת למים על ידי שידור של גל קול, והאזנה להדים החוזרים מהמעטפת המתכתית של הצוללת. The sonar is a means of discovery that allows the ship to discover a submarine by transmitting a sound wave, and listening to echoes returning from the submarine's metal casing. הסונאר ביטל את היתרון הגדול ביותר של הצוללת – חשאיותה – ובכך איים להפוך אותה ללא רלוונטית. The sonar eliminated the submarine's biggest advantage - its secrecy - thereby threatening to render it irrelevant. אך כאמור, בפרוץ המלחמה היה צי ספינות השטח הגרמני כה נחות ביחס לצי הבריטי, עד שלא הצליח לפרוץ את המצור הימי שהטילו הבריטים על נמליו. But as mentioned, during the outbreak of the war the German fleet of ships was so inferior to the British fleet that it failed to break through the naval blockade imposed by the British on its ports. לוחמה באמצעות צוללות הייתה, למעשה, האפשרות היחידה שעמדה לרשות הגרמנים. Submarine warfare was, in fact, the only option available to the Germans. אם הנחיתות המספרית לא הייתה צרה גדולה מספיק, בצוללות גם התגלו בעיות טכנולוגיות לא פשוטות. If the numerical inferiority was not large enough, submarine technology problems were also discovered. מספר פעמים בחודשים הראשונים של המלחמה נתקלו צוללות גרמניות בספינות בריטיות ותקפו אותן בהפתעה – רק כדי לגלות, למרבה אכזבתן, שאף אחד מהטורפדות שלהם ('טורפדות' – צורת רבים של 'טורפדו') לא פעל כמצופה. Several times in the first months of the war, German submarines encountered British ships and attacked them by surprise - only to find, to their disappointment, none of their torpedoes ('torpedoes' - many forms of 'torpedoes') acted as expected. חלק מהטורפדות חלפו מתחת לגחון המטרה, ואילו אחרים פגעו בדופן אבל לא התפוצצו. Some torpedoes passed below the target ventral, while others hit the wall but did not explode. רק לאחר תחקיר עמוק וממושך הצליחו המהנדסים לגלות את הסיבה לתקלה – רגישות יתר של מרעומי הטורפדות ללחץ גבוה – ולפתור אותה, לא לפני שמספר קצינים במדור בקרת האכות של הצי הועמדו למשפט צבאי והושלכו לכלא. It was only after a deep, lengthy investigation that the engineers discovered the cause of the malfunction - hypersensitivity to high pressure torpedoes - and solved it, not before a number of naval gun control officers were put on military trial and thrown into prison. התקלות והנחיתות המספרית הביאו לכך שבחודשים הראשונים של המלחמה לא היו לצוללות הגרמניות השפעה מהותית על הסחר באוקיינוס האטלנטי, ומספר הספינות החדשות שהכניסו הבריטים לשירות פעיל בכל חודש עלה בהרבה על מספר הספינות שהצליחו הגרמנים להטביע. The number of mishaps and landings meant that in the early months of the war the German submarines had no significant effect on trade in the Atlantic, and the number of new ships put into active service by the British each month far exceeded the number of ships the Germans managed to sink. להקות זאבים נקודת המפנה התרחשה ביוני, 1940, כשכבשה גרמניה את צרפת. Werewolf Bands The turning point occurred in June 1940 when Germany conquered France. עד אותו הרגע נאלצו הצוללות הגרמניות לצאת לים מנמלים בים הצפוני ולעשות דרך ארוכה ומסוכנת עד שהגיעו לאוקיינוס האטלנטי עצמו, זירת הקרבות. Until that moment, the German submarines had to leave the sea from ports in the North Sea and make a long and dangerous road until they reached the Atlantic itself, the scene of the battles. כיבוש צרפת העמיד לרשות הצי הנאצי נמלים לאורך חופיו של מפרץ ביסקאיה (Bay of Biscay), גוף מים רחב ידיים שנפתח היישר אל האוקיינוס האטלנטי, ובכך קוצר אורך הפלגת הצוללות עד ליעדן. The conquest of France provided the Nazi Navy with ports along the shores of the Bay of Biscay, a vast body of water that opens directly to the Atlantic Ocean, thus shortening the length of its submarine voyage to its destination. לצוללות הגרמניות היה כעת די דלק כדי לשהות תקופות ארוכות במים. The German submarines now had enough fuel to spend long periods in the water. לקרל דוניץ – מפקד השייטת – ניתנה הזדמנות להוכיח לעמיתיו בצי הגרמני שאנשיו מסוגלים להפוך את הקערה על פיה ולהתמודד כנגד השיירות החמושות שהפעילו הבריטים, טוב יותר משעשו כן במלחמת העולם הראשונה. Karl Donitz - the commander - was given the opportunity to prove to his colleagues in the German Navy that his men were able to turn the bowl around and compete against the armed convoys operated by the British, better than they did in World War I. הטקטיקה שעליה שם דוניץ את יהבו הייתה טקטיקה המכונה 'להקות זאבים'. The tactic that Donitz had his name on was a tactic known as 'wolf bands'. הגרמנים ניסו את שיטת 'להקות הזאבים' עוד במלחמת העולם הראשונה: כמה וכמה צוללות היו מתכנסות סביב שיירת ספינות סוחר, ותוקפות אותה יחד בו זמנית. The Germans tried the 'Wolf Bands' method during World War I: several submarines would gather around a merchant caravan and attack it together at the same time. ההתקפה המתואמת הייתה מכניסה את השיירה ואת ספינות הליווי החמושות לפאניקה ובלבול, כשמכל עבר הומטרו על הספינות מטחי טורפדות קטלניים. The concerted attack would have put the convoy and the escorts armed to panic and confusion, with lethal torpedo barrels being thrown on all sides. הרעיון היה מוצלח – אבל אך ורק בתאוריה. The idea was successful - but purely in theory. בפועל, התקפה בשיטת 'להקות הזאבים' דרשה תיאום מדוקדק בין הצוללות כדי שלא יפריעו זו לזו בזמן הלחימה. In practice, an attack by the Wolf Bands method required close coordination between the submarines so that they did not interfere with each other during the fighting. מפקדי הצוללות בשטח היו עסוקים מדי בתפעול כלי השייט שלהם, כך שהאחריות על 'ניצוח התזמורת' וריכוז נכון של המאמץ המלחמתי נפלה על כתפיו של מפקד שישב בחוף וראה את התמונה הטקטית כולה. The submarine commanders in the field were too busy operating their vessels, so the responsibility for conducting the orchestra and proper concentration of the war effort fell on the shoulders of a commander sitting on the beach and saw the entire tactical picture. טכנולוגיית הקשר האלחוטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה לא הייתה מפותחת מספיק כדי לספק תקשורת אמינה בטווחים כה גדולים – והתקפות להקות הזאבים לא צלחו. Wireless communications technology during the First World War was not sufficiently developed to provide reliable communications in such large ranges - and the wolf band attacks were unsuccessful. קרל דוניץ האמין שהטכנולוגיה המתקדמת שהייתה ברשותו שינתה את כללי המשחק. Carl Donitz believed that the advanced technology he possessed had changed the rules of the game. לצוללות היו כעת מכשירי קשר טובים וחזקים יותר משהיו להן במלחמה הקודמת, ואנטנות שהוצבו בחופי צרפת איפשרו למפקדים בחוף ליצור קשר עם הכוחות שבים. Submarines now had better and stronger walkie-talkies than they had in the previous war, and aerials placed on the coast of France allowed coastal commanders to contact the troops returning. נוסף על כך, לרשות הצי הגרמני עמד מכשיר הצפנה רב עצמה בשם 'אניגמה'. In addition, the German Navy had a powerful encryption device called 'Enigma'. מבחינה חיצונית, האניגמה נראתה כמו מכונת כתיבה – שורות של מקשים וכפתורים מכניים – אך בבטנה הכילה מערכת מורכבת לאין שיעור של דיסקות וגלגלי שיניים שהפכה את המילים המוקלדות לצופן שנחשב, באותה התקופה, לבלתי שביר. Externally, the Enigma looked like a typewriter - rows of keys and mechanical buttons - but its belly contained an infinitely complex system of discs and cogwheels that made the typed cipher considered, at that time, unbreakable. כל אלה נתנו בידיו של דוניץ את ההזדמנות ליישם את טקטיקת להקות הזאבים 'כמו שצריך'. All of these gave Donitz the opportunity to apply the Wolf Bands tactics 'properly'. בתוך פחות מחודש מאז כיבוש צרפת, השתנה מצב העניינים באוקיינוס האטלנטי מקצה לקצה. In less than a month since the conquest of France, things in the Atlantic have changed from end to end. צוללת גרמנית שזיהתה שיירה בריטית הייתה מעבירה הודעה מוצפנת אל הפיקוד בחוף, וזה היה מנחה את כל הצוללות שבאזור להקים מארב מתוכנן על נתיב ההפלגה. A German submarine that recognized a British convoy would send an encrypted message to the command at the coast, which would guide all submarines in the area to set up a planned ambush on the sailing route. על פי הוראה מהחוף תקפו הצוללות את השיירה, וזרעו הרס וחרבן. According to an offshore instruction, the submarines attacked the convoy, causing havoc and destruction. במספר מקרים הצליחו להקות הזאבים להטביע שליש ואף מחצית מכל הספינות שבשיירה. In a number of cases, the wolf bands managed to sink a third and even half of all ships in the convoy. הנזקים בלוחמה ימית נמדדים לרוב בטונות – משקלן הכולל של הספינות שהצליח צד אחד להטביע לצד השני. Damage in marine warfare is usually measured in tonnes - the total weight of the ships that one side managed to sink to the other. אם עד לכיבוש צרפת הצליחו הגרמנים להטביע בכל חודש ספינות בריטיות במשקל של כשמונים אלף טון בממוצע, הרי שהחל מיולי 1940 זינקה הכמות ל-230 אלף טון ויותר. If by the time of the conquest of France, the Germans were able to sink an average of some eighty thousand tons each month, then from July 1940, the quantity jumped to 230,000 tons or more. ההצלחה הגרמנית חשפה את הצי הבריטי במערומיו. The German success exposed the British Navy. הבריטים היו משוכנעים שהגרמנים לא יעזו להפעיל כנגדם לוחמת צוללות לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ולא התכוננו כראוי. The British were convinced that the Germans would not dare to launch a submarine war against them after the First World War, and did not prepare properly. ב-1935, ארבע שנים לפני פרוץ המלחמה היו רק אחד עשרה קצינים – מתוך למעלה מאלף בצי הבריטי כולו – שהתמחו בלוחמה כנגד צוללות. In 1935, four years before the outbreak of the war, there were only eleven officers - out of over a thousand in the entire British Navy - who specialized in anti-submarine warfare. גם הסונאר, הטכנולוגיה המהפכנית שהבריטים היו בטוחים שתכריע את הכף – התבררה כ'בלוף אחד גדול', כפי שהגדיר זאת ראש המודיעין הימי הבריטי. The sonar, too, the revolutionary technology that the British were sure would overwhelm - turned out to be 'one big bluff', as the British naval intelligence chief called it. הסונאר היה יעיל רק כנגד צוללות במהלך צלילה: כשהצוללת הייתה על פני המים, החזרי גלי הקול היו משובשים כל כך עד שלא ניתן היה לגלות אותה אלא מטווח קצר בלבד. The sonar was only effective against submarines during a dive; when the submarine was on the water, the sound waves were so distorted that it could not be detected but only at short range. למזלם של הגרמנים, הצוללות שלהם הותאמו באופן מושלם להפלגה מעל המים: גוף הצוללת היה קעור, כמו זה של ספינה רגילה, ולא אליפטי ומעוגל כמו זה של צוללות מודרניות. Fortunately for the Germans, their submarines were perfectly adapted to sail over the water: the submarine's body was concave, like that of a regular ship, and not elliptical and rounded like that of modern submarines. הסיבה לכך היא שבניגוד לצוללת מודרנית, Uboat טיפוסית בילתה את מרבית זמנה מעל המים וצללה רק כשנאלצה לחמוק מאויביה: הגוף הקעור, כמו צורה של אמבט, יציב יותר ומיטלטל פחות על הגלים מאשר מבנה מעוגל. This is because, unlike a modern submarine, a typical Uboat spent most of its time above the water and dived only when it had to evade its enemies: the concave body, like a bath form, is more stable and jerky on the waves than a curved structure. מפקדי הצוללות הגרמנים הקפידו לפעול מעל פני הים בחסות חשכת הלילה, וכך הצליחו לתקוף את הבריטים פעם אחר פעם בהפתעה גמורה. צוותי הצוללות המרוצים כינו את החודשים שאחרי כיבוש צרפת בשם 'התקופה השמחה'. The racing submarine crews called the months following the conquest of France the "Happy Period." גם הפיקוד הנאצי היה מאושר מהצלחתה הבלתי צפויה של שייטת הצוללות. The Nazi command was also happy with the unexpected success of the submarine cruise. היטלר הורה להגביר לאלתר את קצב ייצור הצוללות במספנות: קרל דוניץ הפך לאחד הקצינים המוערכים בצבא כולו, ובהמשך המלחמה מונה למפקד הצי כולו. Hitler immediately increased the rate of submarine production in the shipyards: Karl Donitz became one of the most respected officers in the entire army, and later in the war was appointed the commander of the entire fleet. תרמה לכך גם העובדה שדוניץ היה בעצמו אנטישמי מובהק ותומך נלהב בהיטלר ובתנועה הנאצית. This also contributed to the fact that Dunitz himself was clearly anti-Semitic and a staunch supporter of Hitler and the Nazi movement. ולא רק הוא: רבים מהחיילים ומהקצונה הבכירה בצי היו בעלי נטיות ימניות קיצוניות וקיבלו את עלייתו של היטלר לשלטון בזרועות פתוחות. And not only that: Many of the soldiers and the senior officer in the Navy had extreme right-wing tendencies and accepted Hitler's rise to power with open arms. הציבור הגרמני העריץ את צוותי הצוללות, וקל להבין מדוע. The German public admired the submarine crews, and it's easy to understand why. הצוללנים ייצגו את הערכים והאידיאלים שהגרמנים ביקשו למצוא בעצמם: פטריוטיות, אחדות, אומץ לב ועליונות טכנולוגית. The divers represented the values and ideals the Germans sought to find for themselves: patriotism, unity, courage and technological superiority. תנאי המחייה בצוללות הצפופות והקלסטרופוביות – חמישים איש החיים בחלל שגודלו כשלושה קרונות רכבת – היו קשים גם בשגרה, ועל כך יש להוסיף את הסכנה האדירה שאליה השליכו את עצמם הצוללנים שבוע אחר שבוע: מלחמה כנגד הצי הבריטי רב העצמה, וכנגד הסערות העזות של האוקיינוס האטלנטי. Living conditions in the dense and claustrophobic submarines - fifty people living in space about three railroad cars - were also harshly routine, and to this must be added the tremendous danger to which the divers threw themselves week after week: war against the powerful British Navy, and against the fierce storms of the Atlantic. אפילו משימות פשוטות כמו הורדת המים באסלה היו בעלות פוטנציאל קטלני בצוללת: לפחות צוללת אחת טבעה כשאחד המלחים שגה בתפעול מערכת הדחת המים באסלה, ומי ים הציפו את המצברים… מפקדי הצוללות זכו למעמד גבוה אף יותר בעיני הציבור. Even simple tasks like lowering the toilet in the toilet had deadly potential in the submarine: At least one submarine drowned when one of the sailors erred in the operation of the toilet water system, and seawater flooded the batteries ... Submarine commanders gained even higher status in the public eye. מפקד הצוללת, מתוקף העובדה שהיה היחיד שהביט דרך הפריסקופ בזמן הקרב, היה האחראי הבלעדי על שלום הצוללת והצלחתה. The submarine commander, who was the only one to look through the periscope during the battle, was solely responsible for the submarine's peace and success. מפקדים נועזים וחסרי חת הפכו לסלבריטאים נערצים, בדומה לטייסים מצליחים, וצוותים בחופשה זכו לפינוקים מיוחדים כגון ארוחות משובחות, מסיבות ריקודים ו..כן, גם יחס מועדף מבנות המין היפה. Bold and fearless commanders have become revered celebrities, like successful pilots, and vacation crews have been treated to special treats such as fine meals, dance parties and, yes, preferential treatment from beautiful sex girls. הצי הקנדי הבריטים היו בלחץ. The British Canadian Navy was under pressure. להקות הזאבים היכו בשיירות האספקה פעם אחר פעם, ואיימו לנתק את בריטניה ממושבותיה מעבר לים, מקור עצמתה. The wolf bands beat the supply convoys time and time again, threatening to sever Britain from its overseas colonies, the source of its power. האמריקנים עדיין לא הכריזו מלחמה על גרמניה בשלב זה, ואפילו הצי הבריטי הגדול התקשה להעניק הגנה נאותה לשיירות על פני המרחבים האדירים של האוקיינוס האטלנטי. The Americans had not yet declared war on Germany at this time, and even the Great British Navy had difficulty providing adequate protection for convoys across the vast expanses of the Atlantic. בצר להם, פנו הבריטים אל קנדה וביקשו את עזרתה בהגנה על השיירות באגן המערבי של האוקיינוס האטלנטי. To their dismay, the British turned to Canada and sought their help in protecting the convoys in the western basin of the Atlantic. קנדה, מושבה בריטית בעבר וחברה בחבר-העמים הבריטי, הייתה בעלת בריתה הטבעית של בריטניה והצטרפה למלחמה מיד בראשיתה. Canada, a former British colony and member of the British Commonwealth, was Britain's natural ally and joined the war right from its inception. הקנדים לקחו חלק גם במלחמת העולם הראשונה, וספגו אבדות קשות – בעיקר ביבשה. Canadians also took part in World War I, and suffered severe casualties - mainly on land. הרצון להימנע מגורל דומה גם במלחמה הנוכחית, ושאיפת החיילים הקנדים להפגין את ייחודם ולא להיטמע ביחידות הרגלים של הצבא הבריטי, דירבנו את הממשלה הקנדית להסכים בחפץ לב לבקשתה של ממשלת בריטניה. אבל הייתה בעיה אחת, מהותית למדי: לקנדים לא היה צי. But there was one, rather significant, problem: Canadians did not have a fleet. אם לדייק, קנדה החזיקה שש משחתות – אבל אלו צורפו אל הצי הבריטי מיד עם פתיחת הקרבות. As a matter of fact, Canada held six destroyers - but these were attached to the British Navy as soon as the fighting began. במילים אחרות, כל קנדי שידע איך להשיט ספינת מלחמה כבר היה בצדו האחר של האוקיינוס. In other words, every Canadian who knew how to cruise a warship was already on the other side of the ocean. המפעלים הקנדים החלו בונים ספינות חדשות במלוא הקיטור, אבל לצי לא היה כמעט אף אחד שידע איך להפעיל אותן. Canadian factories started building new steamers at full steam, but the Navy had hardly anyone who knew how to operate them. מתנדבים מכל שכבות החברה התגייסו לצי. Volunteers from all walks of life joined the Navy. בחלק גדול מהספינות החדשות היו רק חמישה או ארבעה מלחים ששירתו בים – רובם בצי הסוחר – וארבעים חיילים שמעולם לא הפליגו. In large part of the new ships there were only five or four sailors serving in the sea - most of them in the merchant navy - and forty soldiers who never sailed. המדריכים בבתי הספר לימאות הרימו ידיים: גם חניכים שכשלו בכל המבחנים צורפו לספינות המבצעיות, מתוקף העיקרון שטוב חניך שנכשל בקורס מחניך שלא עשה קורס בכלל. The instructors at Seamen's Schools raised their hands: Even trainees who failed all tests were added to the operational ships, under the principle that a good trainee who failed a trainee course did not take a course at all. מצבת כוח האדם של הצי הקנדי גדלה מ-1800 מלחים בתחילת המלחמה, לכמעט מאה אלף – בתוך פחות משנה וחצי. The Canadian naval manpower has grown from 1,800 sailors at the start of the war, to almost a hundred thousand - in less than a year and a half. זהו גידול של פי חמישים: לשם השוואה, הצי האמריקני גדל רק פי עשרים במהלך המלחמה כולה. This is a 50-fold increase: in comparison, the US Navy only grew twenty times during the entire war. לגידול הבלתי מתוכנן הייתה השפעה, כמובן, על ביצועיהן של הספינות בים. The unplanned increase, of course, had an impact on the performance of the ships at sea. קצין קנדי סיפר בזכרונותיו כי – "רוב הספינות החדשות בתחילת המלחמה לא היו כשירות בכל רמה שהיא. Officer Kennedy recounted in his memoirs that - “Most new warships at the beginning of the war were unfit at any level. כמה מהספינות בקושי היו מסוגלות לצאת לים – ואם כבר יצאו לים, היה להן מזל גדול אם בכלל הצליחו למצוא את דרכן בחזרה לנמל." Some of the ships were barely able to go to sea - and if they had already gone to sea, they would have been very lucky if they could ever find their way back to port. " אנקדוטה מפורסמת מספרת על קצין בכיר שצפה בספינה חדשה מבצעת תמרון מחפיר במיוחד, ושלח הודעה זועמת אל מפקדה – 'מה אתה עושה, לכל הרוחות?' A famous anecdote tells of a senior officer watching a new ship perform a particularly disgraceful maneuver, sending an angry message to its headquarters - 'What the hell are you doing?' התשובה הייתה – 'בעיקר לומד.' The answer was - "mostly studying." המלחים הטירונים הושלכו לשירות בתנאים קשים במיוחד. The novice sailors were thrown into service under extremely difficult conditions. לממשלת קנדה לא היה כסף לבנות משחתות גדולות, ולכן אישרה לבנות ספינות בשם 'קורבטה' שהיו, למעשה, גרסה משופרת של ספינת דייג לוויתנים. The Canadian government had no money to build big destroyers, so it approved to build ships called 'Corvettes' which were, in fact, an improved version of a whaling boat. הקורבטות הקטנות, רק שישים מטר אורכן, היטלטלו בגלים הגבוהים של צפון האטלנטי כמו קליפות אגוז, ואנשי הצוות סבלו ממחלות ים עזות במיוחד. The small Corvettes, only sixty feet in length, rocked the high waves of the North Atlantic like walnut shells, and the crew suffered from particularly severe sea sickness. מהירות הקורבטות הייתה נמוכה מזו של המשחתות הגדולות והחימוש שברשותן היה מצומצם ומיושן – ומולן ניצבו צוללות גרמניות שצוותיהן היו משופשפים ועתירי ניסיון. The speed of the Corvettes was lower than that of the big destroyers and their armaments were limited and outdated - and in front of them were German submarines whose crews were stubborn and experienced.

×

We use cookies to help make LingQ better. By visiting the site, you agree to our cookie policy.